בחומש בראשית  מוזכרים שבעה מלכי אדום (האדום הוא הצבע של מידת הדין, בעוד  הלבן נובע מחסד ומורה עליו) שנאמר בהם: "וימלוך...וימת", ורק במלך השמיני, הדר, לא נכתב וימת.

לכן רק שבע הספירות התחתונות, חג"ת נהיי"ם יחד עם דעת, של עולם הנקודים שנפלו במשבר ממקומן בעולם האצילות למטה לעולם הבריאה, (ספירות=כלים, שבירת הכלים=שבירת הספירות= נפילתן וירידתן ממקומן הטבעי למטה למקום נמוך יותר, ממקומן בעולם האצילות העליון לעולם הבריאה שמתחתיו), נקראות "ז' מלכין קדמאין (מ"ק)", הן אלו שנשברו, מתו.

בלע בן בעור הוא דעת (ואעפ"י שדעת אינה כזן הז"ת שרק בהן חלה השבירה, ואילו היא הארה בלא כלי בעוד שהשבירה היתה רק בכלים? מכל מקום היות והדעת מתפשטת בכל הז"ת כנשמה  שלהם, לכן גם בדעת נזכרה מיתה= שבירה), יובב הוא חסד וחושם גבורה, הדד בן בדד הוא תפארת, שמלה,שרקה הוא נצח והוד (הנחשבים כאחד,כשני חצאי גוף), שאול הוא יסוד, בעל חנן בן עכבור הוא מלכות.

אלה המלכים, הסדרים של דין שמלכו ושלטו בתחילת הבריאה, כשנברא העולם רק במידת הדין. כשראה שאין העולם מתקיים רק על דין = ז' המלכים שמלכומתו, עמד ושיתף את מידת הרחמים, את המלך  השמיני הדר, בחינת שם מיה, אורות החסד הרחמים, שהוא התיקון שיצא אח"כ כששיתף ה' את מידת הרחמים עם מידת הדין לקיוםהעולם.

לכן לא כתוב וימות בהדר. (כשאדם כנאבד את השגותיו ומדרגותיו הרוחניות, גם זה נקרא "מיתה". כי החכמה, הרוחניות, היא הפנימיות המחיה את החיצוניות כנשמה המחיה ונותנת מהות, חיות, ומשמעות לגוף. הפירוד בין הנשמה לגוף, הסתלקות הרוחניות מהאדם, היא מיתה. והכל, כידוע, בדרך משל בלבד]. (מי מאתנו היה חושב שסודות כה עליונים, רמזים כה חשובים, יסודות בריאה והוראות עבודת ה' כה עקרוניים, טמונים ברשימה - סתמית כביכול - של מלכי גויים בעבר הרחוק עד כמה עלינו להעריך כל מילה שבתורה שאוצרות עולם טמונים בה, ולהתפלל "האר עינינו בתורתך"!).

למצב זה של הסתלקות עולם האצילות מבי"ע שהביאה לשבירת הכלים, קוראים  "עולם התוהו"  שהוא  המצב  ששרר בעולם לפני שנסדרו הסדרים על פיהם יוכלו בני אדם להביא תיקון לעולם במעשיהם. השלב הבא בהתגלות הארת רצון ה' היה "עולם התיקון", השלב בו נתקנו הכלים שנשברו בצורה חדשה ומסודרת כך שיוכלו בעלי הבחירה לתקן את הקלקולים ולהשלים את החסרון שנגרם בשבירה. להבנת הענין נזכור כי אין השלמות שורה אלא בדבר הסמוי מן העין.

כשאדם מבטל את עצמו, מחשיב את עצמו כאין כלפי בוראו מקור הקדושה, רק אז שורה עליו הזיו העליון ונמשכת אליו הקדושה. אבל כשהוא מחשיב את עצמו ליש, נידחים כוחות הקדושה ממנו ושלמותו נעדרת. כלל זה חל על כל הכוחות הרוחניים, כולל על הספירות העובדות את ה'. כל זמן שהתבטלו הספירות שבבי"ע לאצילות (שהיא, כזכור, אלוקות גמורה, מקור של קדושה) שררה בהם השלמות, שרה בהם הטוב הגמור של האצילות.

אולם כשברצון המחשבה העליונההסתלקה האצילות ושהנהגת עולמות  בי"ע, הסתלקה מהם השלמות ונוצר חסרון השלמות, הופיע הרע ההכרחי לביצוע תוכנית הבאת העולם לתכליתו, לגילוי הייחוד.

• צריך להבין למה צריך לעבוד על סילוק האגו מחיינו. בגלל שהמכים עולם היו באגו  קרתה ההתפוצצות. אותו דבר קורה בכל מערכת. האדם גם הוא עצמו עובר כל שניה שבירה ותיקון. תאי הגוף – על מנת שהגוף יגדל כל תא מתחלק לשניים וכל חצי נהיה שלם וחוזר חלילה.  אחת לשבע שנים כל התאים בגופנו מתחלפים. אז למה יש מחלות? 

• לכאורה היתה צריכה להיות מציאות כזאת בה כל המחלות מתרפאות אחת לשבע שנים עם חידוש התאים. אבל ברגע שיש באדם אגו הוא מוריש ב- DNA לכל תא ותא בגוף אגן. מה זה אגו? אגו זה בעצם חזרה לעולם הניקודים בו אין קשר בין ספירה לספירה וכל ספירה עובדת בפני עצמה או במקרה שלנו התאים. ברגע שאנו באגו (בגאווה, אני לא מתחשב בך, אני חשוב ממך, אני מתנשא עליך ) אנו מוסרים בתוך תאי הגוף בתוך ה- DNA  שלנו את התורשה של גאווה ואז אין בעצם קשר בין התאים והתאים המתחדשים אינם בריאים.

• אותו דבר עובר עלינו תהליך נפשי כל הזמן, אנחנו עוברים בחיי היום יום את מושג שבירת הכלים.

• צריך להבין – שבירת הכלים היא דבר טוב במטרה לתקן למערכת יותר טובה.

• זוג שרב לפעמים זה דבר טוב. אבוי לזוג שאינו מדבר, יש לך משהן דבר, נכון לפעמים יש משבר (שבירת כלים ) אבל זה במטרה לצמוח.

• במציאות כשמגיע לאדם משברים וכל משבר הוא שבירת כלים, זאת במטרה שהאדם יאסוף את השברים ויעלה למדרגה רוחנית גבוהה יותר.

• כל עוד האדם נשאר "מפקד" כלומר כל עוד הוא אחד בנשמה, וברוחניות, כל עוד הוא באמונה, הוא יכול לאסוף את השברים ולהתקדם למדרגה גבוהה יותר. אבל ברגע שהוא נפרד מהנשמה, מהאמונה חלה התמוטטות סופית.

• כוח האמונה, כוח הנשמה, הכוח הרוחני – הם אלה היכולים ללקט מחדש את כל הכלים השבורים.

• שבירת הכלים התהוותה מהתחלה בכוונה במערכת, במטרה לאפשר עליה באופן תמידי. כשהאדם ממשיך להתקדם צעד אחר צעד. אין קיצורי דרך של טיסה. זאת מערכת המתהווה לאט לאט.

• יש בסה"כ רפ"ח שברים. אבל לכל אחד' יש ניצוצות מסוימים שתפקידו הוא לעלותם. הוא בא לעולם על מנת:

1. להרים את הניצוצות הללו.

2. לתקן ניצוצות שהוא קלקל בגלגולים קודמים. יש לנו ניצוצות חלקים מהנשמה, שאנחנו במעשים רעים שעשינו הורדנו לתוך הקלפות, לעולם התוהו. ולכן על אותו אדם לחזור בגלגולים הבאים על מנת להרים ולהחזיר את אותם הניצוצות. ( והוא צריך לעשות זאת באותו מקום בו איבדם, למשל עשה מעשה רע ואיבד ניצוצות במקום מסוים בספרד,   יחזור לשם אפילו בטיל בגלגולים הבאים ויעשה תיקון ).

• עליית הניצוצות מתאפשרת ע"י לימוד רוחני, מעשים טובים, חסדים,כל מעשה טוב גואל את הניצוצות האלה.

• הרפ"ח הם 288 כלים ענקיים אבל הם עצמם מתחלקים למיליארדים.

• אנו נמצאים בדור האחרון, ועד ביאת המשיח צריך לתקן את כל רפ"ח הניצוצות. לכן אנו עוברים דברים קשים על מנת לעבור תהליך מזורז ולתקן את רפ"ח השברים.

• ניצוצות רפ"ח הם חלקים מאותם הספרות של עולם הניקודים שנשברו וירדו ואבדו ותפקידנו לעלותם ע"י מעשים טובים שלנו.

• מעבר לכך, האדם נולד כאן ועכשיו, עושה מעשים רעים, ואז הוא מאבד חלק מרסיסי הנשמה שלו. וכל עוד לא תיקנם הוא מרגיש לא שלם. לכן ישנם אנשים שיש להם הכל ולא חסר להם דבר אבל לא מרגישים טוב ושלמים ויש להם חוסר שקט פנימי כי לא תיקנו את הרסיסים והם לא נמצאים היעוד שלהם.

• ברגע שאתה נכנס לעולם הרוחני, אתה מתחיל לגאול את אותם ניצוצות שלך שהפלת לתוך עולם הקליפות ואז אתה מתחיל לחיות מחדש ולהיות מאושר. בנוסף אתה מתחיל לגאול את אותם חלקים מרפ"ח הניצוצות שתפקידך הוא להרימם.

• יש לכל אחד מאתנו את הזכות לשנות את חייו, לשנות את גורלו אם נדע לבצע את התיקון שעליו לתקן. לא באנו לכאן רק לדאוג למשפחתנו. לכל אחד מאתנו בא למלאות איזשהו תפקיד וכל עיקר העבודה הוא למצוא איזה ניצוצות באתי לגאול דרך העבודה / היעוד שלי. וכל עוד הוא לא עושה את זה לא יבוא על סיפוקו.

• לכל אדם נבחרו לו הניצוצות שאותם הוא בא להרים ורק הוא יכול להרימם. ולכן אם אדם רוצה ומוכן לשנות את גורלו ( גורל – בחירה חופשית ללכת בנתיב מסוים ) ולעשות את יעודו, הוא מתחיל לבצע את התיקון ולהיכנס למודעות. תהליך זה נעשה בשלבים ובבחינת רצינות האדם לבצע ולהתמיד.

מתוך קורס לתורת הקבלה מאת הרב אליהו עזרד

פרטים אודות קורס מדיטציה קבלית

תיקונו של העולם ע"י חיבור אורות מ"ה וב"ן, רחמים  ודין, לא הושלם בבת אחת, לא הכל תוקן מיד. ענין חיבור אורות אלו, דהיינו הנהגת העולם הממזגת דין ורחמים, תלוי בפעולות בעלי הבחירה. הרכב האורות ורמת השפעתם משתנה על פי רוב לפי מעשי התחתונים, ולפעמים רק לפי רצון ה' המתערב בלא להתנות את השגחתו כשכר ועונש על פעולת האדם. יש גם פעמים ההנהגה משתנה עפ"י שינוי רמת חיבור האורות התלוי בזמנים: שבת, מועדים ועוד, כדלהלן.

• אומר הרב: “התהליך הזה שנקרא שילוב מידת הרחמים והדין לא הושלם, זה תהליך המתחזק מיום ליום ויש לפעמים נסיגה, רק לעתיד לבוא בזמן משיח ויושלם תהליך מיזוג מידדת הרחמים והדין כמו שצריך. הנהגה של רחמים ישנה בתקופות שונות והיא תלויה בבני האדם, בעלי הבחירה.

הרכב האורות ורמת השפעתם משתנה על פי מעשה התחתונים. אם אנחנו רוצים לדאוג שבעולם הזה יהיה במצב כלכלי מצויין, מצב חברתי מצויין, ויהיה שלום ואחווה עולמי בין כל בני האדם, זה הכל תלוי בנו איזה אנרגיה אנו מעוררים. אם אנחנו מעוררים אנרגיה של חסד, אזי כתוצאה מזה יש אנרגיה של חסד ורחמים בעולם – מידה כנגד מידה, ואם חס ושלום אנו במידת הדין לא עוזרים ולא אוהבים אחד את השני, אז גם האנרגיה היא אנרגיה של דין. כמו גשם הנוצר מאדים שעולים מתעבים לעננים מתקררים ויורדים חזרה לעולם“.

• “אבל מעבר לכך“, אומר הרב, “יש משהו שונה לחלוטין ולא תלוי בבני אדם – שבתות ומועדים. בורא עולם יצר תחנות זמן חופשיות, כל שבת ללא תלות במעשינו, בורא עולם יצר מרחב זמן של אורות רוחניים מאוד גבוהים שלא תלויים בנו. מגיע שבת או מועד – יש רחמים. כל החגים שלנו הם תחנות זמן בהם בורא עולם מוריד שפע רוחני ואנחנו צריכים רק לקבל, להתחבר  ( להכנס לתדר ולמעשים הנכונים) לשבת / לחג ולקבל את השפע. אלה רגעים נצחיים בתוך החלל המוגבל בהם יורד רחמים ללא תלות בנו“.

הרחבה של הרב מתוך הספר שלושה עשר עלי השושנה – הרב עדין אבן-ישראל  עמ' 121-123

בין ימות השבוע, יש מעמד מיוחד במינו ליום השבת. יום השבת הוא במהותו יום של שבתון, של שביתה מכל

מלאכת יצירה. דבר זה אמור לגבי העבודה הפיסית, אד במובן מסוים גם לגבי מלאכת העבודה הרוחנית. עניינו של יום השבת הוא בכך שהשפע, הקודש, זורם בתוך הזמן בדרך ובדרגה אחרת, עליונה יותר.

בימות החול, התנועה הבסיסית היא של השפעה, של פעולה ויצירת דברים בתוך העולם; ואילו יום השבת מבוסס על הדמימה, על הביטול כלפי הקודש השופע. הביטול הזה, שמשמעו שביתה, מתבטא בכל מהלך עבודת האדם: הן בשביתה מכל מלאכת יצירה בתוך העולם הפיסי, והן בהפסקת מלאכת התיקון בתוך העולם הרוחני.

הכוח לקבלת קדושת השבת הוא בנכונות של ההוויה האנושית והעולמית להתבטל כלפי הקדושה העליונה,  לקליטה פנימית של פרק זמן אשר בו מתרוממים כל העולמות לדרגה גבוהה יותר. ומשום כך עיקרו ומהותו של היחס הנפשי-האנושי כלפי השבת צריך להיות הפתיחות לקבלת השפע העליון, וההתבטלות כלפי אותו שפע.

המחזור של ימות החול והשבת הוא מעגל שאין לו קצה.

מצד אחד, ימות החול מכינים את הסבת ומאפשרים את המנוחה, הן החומרית והן הרוחנית. שכן הפעילות הנפשית והפיסית של האדם בימות ההול, בהוספת שפע בתוך העולם, היא המאפשרת את סיכום הדברים והעלאתם לדרגתם הראויה ביום השבת. ומצד שני, יום השבת הוא מקור השפע עבור כל ימות השבוע הבאים אחריו; ביום השבת שפיעת הקדושה באה בדרגה גבוהה יותר, שכן העולמות בכל דרגותיהם מתעלים ומתרוממים.

ולכן, מתוך ההתקשרות שבביטול  הקיימת ביום השבת, ובכוחה של מתנת שפע זו, אפשר להמשיך ולעשות את עבודת הקודש בימות השבוע הבאים. התבטלות מהות ה"אני",  והשתתקות עבודת היצירה הפרטית של האדם, מכינות אותו לקבלת דרגת קדושה גבוהה יותר. יום השבת הוא איפוא גם סוף השבוע, אחרון למעשה בראשית, וגם ראשית השבוע הבא, "מקור הברכה".

קדושת השבת, וקדושת הזמן בכלל, היא קדושה מהותית השופעת מתוך זמן מסוים. ואולם הכרתה וחווייתה המודעת תלויים בהכנתו הנפשית של האדם לקראת השבת. ככל שההכנה, בימות השבוע ובמכלול חייו של האדם, עמוקה ופנימית יותר, כך קדושת יום השבת מורגשת ומובחנת לו יותר. ככל שדרגתו הרוחנית של אדם בכללה גבוהה ייתר, כך חש הוא ביתר שאת את העלייה הכוללת של העולמות כולם, הבאה לידי ביטוי ביום זה.

מחזור ראשוני זה של ימות החול ויום השבת חוזר איפוא משבוע לשבוע. אכן, אין החזרה זהה בכל הזמנים, כשם שאינה שווה בכל בני האדם. במהלך השנה ובמהלך החיים יש השתנות מתמשכת של מעגלי שפע אלה משבוע לשבוע. ואף על פי כן, כל שבוע מהוונו חזרה בסיסית על אותם תבניות וריתמוס ראשוניים של עבודה ומנוחה, מעשה והתבוננות, פרט וכלל. שונים ממחזור השבוע הם מחזורי הימים של החודש ושל השנה. מחזוריות זו, כמו מחזור החיים של היום והלילה, מתבטאה גם בתוך עולם הטבע הנשמי. המחזוריות שבטבע  נקשרת אל המחזוריות של  מערך הימים ההיסטורי והקדושתי.

החודש היהודי הוא חודש הלבנה, לאמורן הוא קשור במערכת השינויים באור הירח, ממולדו למילואו ועד לשקיעתו מחדש. השינויים הפיסיים הללו נקשרים נם בתפיסת מהותו של החודש: צד העלייה שבו הוא בחלקו הראשון, וצד הירידה שבו, בחלקו השני לא. המוקד של מחזוריות זו היא יום "ראש החודש", היום של מולד הירח החדש, היום שהוא ה"ראש", הראשית והכללות של ימי החודש הבאים.

המחזור הגדול יותר הוא מחזור השנה, שבו מצויים עיקרם של חני ישראל. במחזור הזה מתקיימת במלואה תפיסת הקדושה הנובעת מן הזמן, שבה העבר ההיסטורי וההווה מצטרפים יחד במעגל הזמן ונקשרים בתוך תבנית יסוד אחת. מאורעות היסוד של עם ישראל - כמו יציאת מצרים, קבלת התורה בהר סיני, נדודי ישראל במדבר, וכן שאר המאורעות בעלי משמעות של קדושה שאירעו לעם ישראל במשך הדורות - נשארים קבועים בתוך מהלכה של השנה: יציאת מצרים בחג הפסח, קבלת התורה בחג השבועות, נדודי ישראל במדבר בחג הסוכות, וכן הלאה. מהותו של החג אינה רק בהיותו יום זיכרון למאורעות העבר: עיקרו בנך שיש בו הארה, השתקפות מחודשת של אותו מאורע יסודי, החוזרת ונשנית בכל שנה.

בפסח חוזרת מדי שנה בשנה התגלות היסוד של יציאת ישראל ממצרימ בשבועות חוזר ומתרחש האירוע של מתן  תורה; וכך בכל יום חג ומועד, מדי שנה בשנה. קביעתו של החג היא איפוא קביעתה של נקודה בתוך מחזור השנה, הנקבעת בקדושתה משום הקדושה הראשונית של מאורע שחל בה. ולפי ערך ההתגלות הראשונה, לפי מהותו של הגילוי הראשוני, חוזר ומתגלה אותו שפע מדי שנה בשנה בצורות אחרות, כשהוא יונק מן הגילוי הראשוני.

קדושתם של ימי המועד נובעת מן ההקדשה הראשונית של גילוי הקודש, אבל קיא נובעת גם מהקדשתם על-ידי עם ישראל, שהוא הקובע ימים אלה וקורא אותם ימים של קודש. מתוך המגע המשותף שבין קדושת המאורע הראשוני לבין ההתייחסות של עם ישראל בזמן הזה, בהתקדשותו ובהכנתו לקבלת אותו שפע, חוזרים הדברים ומקבלים בפועל את הקדושה השייכת לכל מועד, לפי ערכו ומהותו.

מתוך שיעור חוכמת הקבלה מאת הרב אליהו עזרד

• כשבורא עולם יצר את היקומים (העולמות כולם) הוא יצר אותם מדויקים לפי חוקים – לפי מידת הדין. מידת הדין = חוקים (עבירה על החוק – עונש. מידת הדין – מידת מגבילה השמה גבול למשהו מסוים (כמו חוקי התנועה). ראה שהעולם לא יכול להתקיים כי אין חסד והכל דין ( אין עזרה, עזרה הדדית ) כי היה רק חוקים ועל המקום עונש – היינו רובוטים. לכן הקב"ה שיתף את מידת הרחמים במידת הדין. הוא לא ברא את מידת הרחמים מהתחלה כי אז היה בלתי אפשרי לשנות. מידת הדין שנכללה מהתחלה והיא נצחית. מידת הרחמים נכנסת לפי רצון הבורא. כי לא נכללה מחדש.

• צריך להבין את תהליך הזה מבחינה רוחנית. על פי הקבלה לכל הנהגה של כל היקומים, כולם - יש להם כינויים, שמות, סוג שפע, שמות קודש, אותיות, אנרגיות, תוכנית אלוקית. יש קוד למידת הדין. השפע האלוקי הכללי היורד לעולם שהתחיל להתהוות בעולם ומוריד שפע לעולם התרכז בשם קדוש אחד – שם הויה י-ה-ו-ה.

 שם קדוש שאסור לבטא אותו רק לחשוב עליו. שמות הקודש הם צורה של הנהגות בעולם: בורא עולם לובש צורה ופושט צורה (כמו שלמלך רגיל יש מדים לטקס צבאי, ויש לו מדים אחרים לטקסים אחרים – כלומר הבגד/הלבוש אומר מה הוא עושה ומיצג זה אנרגיה שאנו רוצים להשתמש איתה), שם ההויה המנוקד בניקודים שונים זה אנרגיה שונה:

 ז"א כהקב"ה בא לעולם הוא בא אז הוא מופיע בצורה של שם אחר. למשל : אלוקים – מידת הדין.

בשם הוי"ה מרומזות כל הספירות:

• האות י' רומזת על ספירת החכמה ובקוצו של האות י' נרמזת ספירת הכתר. אות זאת נקראת "פליאות חכמה" ואין לנו השגה והבנה במקום זה, ועליה נאמר "במופלא ממך אל תדרוש במכוסה ממך אל תחקור". והיא נקראת "תעלומות חכמה" ואומר (איוב כח) "והחכמה מאין תמצא והיא נעלמה מעין כל". אות י' נקראת רצון ומחשבה.

• האות השניה בשם הוי"ה, אות ה' היא ספירה הבינה ובה נאחזים כל החיים וממנה מושכות כל הספירות חיים כשם שהיא מושכת מלמעלה ממנה.

• האות השלישית, ו' כוללת שש ספירות חג"ת נה"י. ספירות חג"ת מרומזות בחצי העליון של האות ו' וספירות נה"י מרומזות בחצי התחתון של האות ו'.

• האות הרביעית היא ה' והיא ספירת המלכות. כאן נגמר עולם האצילות ומתחיל עולם הפירוד שהם עולמות בי"ע.   

כינויי שמות הקודש

שמות הקודש הם עשרה שמות שהזכרנו לעיל, אהיה יה אל חי וכו'. הכינויים הם כמו לבוש לשמות הקדש, כלומר הכינויים אינם חלק מעצם השם כשם שהלבוש אינו חלק מגופו של האדם. לעומת זאת הלבוש מגלה לנו מה אותו אדם מתכונן לעשות. לדוגמא: כאשר המלך לובש מדי צבא, לבושו מגלה את כוונותיו. ולנמשל.

• כאשר הבורא יתברך רוצה לפעול במידת החסד, הוא לובש לבוש של חסד וזה מרומז בכינויים כמו (שמות לד) "הוי"ה הוי"ה אל רחום וחנון" וכו' ובפסוק זה הוי"ה הוא שם המורה על עצמות הבורא יתברך ואילו חנון ורחום  וכו'  אינם  מורים על עצמותו אלא על כוונותיו של הבורא כביכול.

השמות עצמם אדוקים בו והם חלק ממנו, ולעומתם הכינויים הם כמו כלים לשמות. דוגמא:

• שם החסד הוא "אל" והכינויים של שם זה שהם כביכול המשרתים שלו או החיילים שלו הם: גדול, רחום, חנון, חסין, ארך אפים, רב חסד, קדוש, חסיד, סולח.

•  ובגבורה הוא "אלהים" והכינויים שלו הם: אדיר שופט, דיין, חזק, כביר כוח, איש מלחמה, גיבור, פוקד עוון, משלם גמול.

• וברחמים הוא שם הוי"ה והכינויים הם: נורא, נושא עון, עובר על פשע, אמת, מרום, דם, נוצר חסד, שוכן עד, קדוש.

למעשה כל התורה הקדושה מורכבת משמות ומכינויים וכינויי כינויים שהם ביטוי למידות הבורא יתברך ולהנהגתו. כיוון שכל השמות הם ענפים לשם הוי"ה ב"ה, הרי שכל התורה כולה מאוחדת בשם יהו-ה.

• מילוי שם מ"ה: י-ה-ו-ה  יוד הא ואו הא, (יוד ואו דלת, הא אלף, ואו אלף ואו, הא אלף.) הגימטריה של היא 45 ( מ"ה ) והוא שם הרחמים. כשהקב"ה רוצה להנהיג את העולם במידת הרחמים הוא מקרין את השם הקדוש הזה בכל היקומים כולם ואז כולם באנרגית הרחמים.

• אבל כשהוא רוצה להשתמש במידת הדין הוא לוקח שם הנקרא שם ב"ן והוא מילוי של : י-ה-ו-ה  יוד הה וו הה, (יוד ואו דלת, הא הא, ואו ואו, הא הא.) הגימטריה של היא 52 ( נ"ב )..

• כשהקב"ה ברא את העולם הוא הקרין את האנרגיה של ב"ן – מידת הדין, וכשרצה לשתף את מידת הרחמים יצר את אנרגיה מ"ה, על מנת לאזן את מידת הדין.

מתוך קורס תורת הקבלה מאת הרב אליהו עזרד

הנושא שלנו היום הוא עולם התוהו, שבירת הכלים. דיברנו על כמה מושגים חשובים בקבלה:

• עולם הצמצום והסברנו את המשמעות הרוחנית שלו.

• אחרי הצמצום מתחיל להשתלשל אור אין-סוף לתוך חלל הצמצום המחייה את כל עולמות כולם. תהליך חיות/ התהוות העולמות זה תהליך שלק ביליארדי שנים וגם הוא נעשה בשלבים ובחשיבה על מה שיהי בעתיד לבוא. כל דבר שנשתל בשורש הוא נשאר לעד. כל דבר שנשתל בחשיבה הקמאית של אור אין-סוף, יש לו משמעות לטווח רחוק על כל תהליך הבריאה כולה לעתיד לבוא. עלינו לזכור דבר אחד – מטרת הבריאה בכללותה ( כל חמשת העולמות ), - ליצור בו אדם, להיטיב עם נבראיו. כולם סביב האדם , כולם למורת האדם.

• אחד הדברים המדהימים שנעשו בתהליך היצירה הענקית הזאת של אור אין-סוף בתוך חלל הצמצום – עשה מערכת שכביכול  תתקלקל והוא יצטרך לתקן אותה. הבורא הוא אור אין-סוף, ומדוע לא יעשה מערכת מושלמת מלכתחילה?

• המערכת הזאת מסבירה לנו את הפסוק הראשון בבראשית "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.  וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ,..." לכאורה מתחיל להתהוות כאן שמים וארץ – תחילת יקום פיסי. ומה היה לפני כן?

לפני כן כמובן נוצרו כל העולמות הרוחניים – אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ותחילת עולם העשייה. בתחילת עולם העשייה, שזה המרחב הפיסי, היקום שלנו מתחיל להתהוות – שמים וארץ, והתורה מספרת לנו שהיה משהו מעניין – " וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ"  מה קורה? הרי הפסוק מתחיל ב- " בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ“. שמשמעותו שהיקום מתחיל להתוות ומצד שני נאמר - "וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ,..."ז"א שלפני שהקב"ה ברא את השמים והארץ היתה עוד ארץ היה עוד משהו. 

• ענין שבירת הכלים נרמז בתורה בספר בראשית (פרק לו לא): "לא וְאֵלֶּה, הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר מָלְכוּ, בְּאֶרֶץ אֱדוֹם--לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  לב וַיִּמְלֹךְ בֶּאֱדוֹם, בֶּלַע בֶּן-בְּעוֹר; וְשֵׁם עִירוֹ, דִּנְהָבָה.  לג וַיָּמָת, בָּלַע; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, יוֹבָב בֶּן-זֶרַח מִבָּצְרָה.  לד וַיָּמָת, יוֹבָב; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, חֻשָׁם מֵאֶרֶץ הַתֵּימָנִי. לה וַיָּמָת, חֻשָׁם; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַד בֶּן-בְּדַד, הַמַּכֶּה אֶת-מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב, וְשֵׁם עִירוֹ, עֲוִית.  לו וַיָּמָת, הֲדָד; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, שַׂמְלָה מִמַּשְׂרֵקָה.  לז וַיָּמָת, שַׂמְלָה; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, שָׁאוּל מֵרְחֹבוֹת הַנָּהָר.  לח וַיָּמָת, שָׁאוּל; וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו, בַּעַל חָנָן בֶּן-עַכְבּוֹר.  לט וַיָּמָת, בַּעַל חָנָן בֶּן-עַכְבּוֹר, וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו הֲדַר, וְשֵׁם עִירוֹ פָּעוּ; וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מְהֵיטַבְאֵל בַּת-מַטְרֵד, בַּת מֵי זָהָב.   בפרשה קטנה זו מוזכרים שבעה מלכים ובכולם נאמר "וימלוך" "וימת" חוץ מהמלך השמיני הוא המלך הדר שבו לא נאמר "וימת". מטעם זה נקראות שבע הספירות התחתונות (חג"ת נה"ים) של עולם הנקודים "ז' מלכין קדמאין" או מ"ק, וזאת על שם ז' מלכי אדום שקדמה מלכותם למלכות ישראל. (הסבר שלקוח מהספר ידיד נפש עמ' 171-2).

מהספר קל"ח פתחי חכמה ל"ז לרמח"ל:

שורש מציאות קלקול ותיקון הוא ענין שבירת הכלים ותיקונם. כל מה שיש ביקום, כל טעות אנושית, כל דבר שעלול להתקלקל ביקום הכל התהווה ברעיון שעשה בורא עולם בתהליך יצירת היקומים עוד בעולם האצילות לפני שנוצר העשייה, עוד בתהליך הקמת אולם האצילות, יצר את שבירת הכלים וזהו שורש כל הקילקולים.

כי אם לא היה קלקול בהם - לא היה קלקול בעולם, ואם תיקונם היה נשלם לגמרי - היה סוף הכל.

אומר הרב כאן, אין מצב שיהיה קלקול אם היתה נבראית בריאה מושלמת כי אז היה הכל מושלם.

אך בהיות שהיה הקלקול בא, ואחר כך התיקון, ולא גמור, אלא בשיעור שהיה נותן שורש לקלקול ותיקון לסבב בעולם. וסוף הכל יהיה תיקון שלם, שלא יהיה אחריו עוד קלקול כלל:

כבר הסברנו בשיעורים הקודמים למה צריך שיהיה קלקול, על מנת לאפשר בחירה לאדם, לאפשר לאדם לתקן את המקולקל על מנת לקבל שכר, ולהיות בעולם הזה ובעולם הבא לאחר המוות במצב של לא לחם ביזיון. כל הסיבה שאח"כ יהי אפשרי לכל אחד לטעות ותהיה מציאות של קלקול נעוצה כבר מהתחלה, באא"ס שעשה טובה לכולנו ואפשר טעות, הוא עצמו כביכול עשה טעות ויצר מציאות מקולקלת.  שבירת הכלים מערכת שהתקלקלה וצריך לתקן אותה מחדש ונוצר עולם הנקרא עולם התיקון. לפניו היה עולם התוהו.

מתוך קורס תורת הקבלה -הרב אליהו עזרד

כל לימוד קבלה מצריך לימוד פנימי וקישורו אלינו לחיי היום יום – מה אני יכול להבין מכל מושג קבלי כזה?

לפני שבורא עולם יצר את המציאות כולה, הכל היה מלא אור אין סוף ואח"כ עשה צמצום.

על פי הקבלה היו שני סוגים של צמצום:

צמצום ראשון – צמצום לכיוון נקודת מרכז ואז נשאר חלל ריק ונקודה מרכזית מלאה באור מרוכז מאוד.

צמצום שני – הנקודה המרכזית הזאת התפוצצה והתפשטה לצדדים ובדרכה יצרה כלים (גבול) לחמישה עולמות עתידיים – מימד שיכול להכיל את האור של העולמות העתידיים:

עולם העשייה

עולם היצירה

עולם הבריאה

עולם אצילות

עולם אדם קדמון

סדר הבריאה היה מעולם אדם קדמון – ראשון ועד עולם העשייה – אחרון.

הצמצום - עולם חסר מבורא שלם

עניין הצמצום עונה על השאלה איך יצא עולם חסר מבורא  שלם. ע"י שהבורא צמצם את שלמותו, נוצרה מציאות חסרה. לפני שצמצם היה הוא ממלא את הכל בשלמות ולא היה מקום לשום מציאות נוספת. הצמצום יצר מציאות של רצון אינסופי, המוגבל לבריאת עולמות מוגבלים ע"י התכלית של גילוי ייחודו.

בורא העולם שהוא רצון אין סופי יצר מציאות סופית הוא צמצם וביטל את המציאות האין סופית יצר עולמות מוגבלים ותכלית הבריאה הזאת – גילוי יחודו. גילוי יחודו פירושו שכל העולם ידע שהוא המנהיג, היחיד והמיוחד, למרות הרוע בעולם אנחנו נבין שהכל לטובה. זה התהליך שהאנושות צריכה לעבור עד שהיא תכיר בבורא עולם. כל המוגבלות נוצרה מתוך האינסופיות שלו. 

עד הצמצום מילאה האינסופיות את הכל. הצמצום הסיר את האינסופיות, "הגביל" אותה עד שנוצר כביכול מקום בו אין אינסופיות, מקום הפנוי ממנה. במקום הפנוי, בחלל שנוצר התהוותה מציאות של גבול (שלגבי הבלי גבול היא כבר מציאות של רע, של חסרון). נימצא שהצמצום עצמו הוא  כבר שורש הרע! במקום שהתפנה ע"י הצמצום האציל הבורא את העולמות הגבוליים הבלתי שלמים.

כאשר דבר אינו שלם הוא בבחינת רע יחסית לדבר השלם. אא"ס הוא מושלם, ולכן כל דבר שהוא פחות ממנו הוא נחשב רע יחסית אליו. המציאות של הצמצום יצרה אפשרות של רוע בעולם.

נשאלת השאלה למה נוצר הרוע?

את מהות הצמצום אין ביכולת שום בר שכל להשיג כמו שאין יכולת שום נברא להשיג את בוראו, אבל יש משלים המקרבים אל שכלנו את עניין הצמצום:

1. רב חכם בכל החכמות המלמד את תלמידו הצעיר, חייב לצמצם את ידיעותיו ואת כוחו האינטלקטואלי כדי להתקרב לשכל הצעיר ולתקשר עמו, אחרת לא יבין התלמיד דבר. ידיעות הרב והשכלתו לא נחסרו ולא נפגמו כתוצאת צמצום השפע שהעניק בהגבלה לתלמידו. אדרבה, נתגלה שיש לרב כח מיוחד גם להגביל את רוחב ידיעותיו ואת עומק השגתו.

2. יש ביד כח רב שרק חלקו מופעל בזמן הכתיבה ביד. לעומת זה כשצריך להכות בפטיש מופעל כח רב יותר אך עדיין חלקי. צמצום הכח בכתיבה אינו חסרון בכח היד, שהרי כשצריך להכות בפטיש מופעל כח רב יותר.

3. כשזורקים חפץ לים, נתהווה "חור" בים. המים לא נחסרו הם רק נסתלקו לצידי החור, נערמו שם כגלים, ובאמצע נתהווה מקום פנוי ממים.

הרצון הצטמצם, אך לא הסתלק.

נשתדל עתה לסכם את שלמדנו תוך כדי העמקה בנושא, הרחבתו והורדתו למונחים מובנים במושגינו. למדנו שיש להבחין בין מה שה' יכול לבין מה שהוא רוצה. יכולתו בלתי מוגבלת ולכן נקראת "אין סוף", ובה אין לנו השגה. מה שנגלה לנו הוא רק הרצון המוגבל שה' מעצמו הגביל את יכולתו הבלתי מוגבלת וצמצמה כדי לבצע את מטרתו, את בריאת העולם.

מה שהתגלה אלינו זאת היכולת הגבולית שלו (הספירות). הספירות הם היכולת המוגבלת של בורא עולם על מנת להנהיג את העולם, אבל היכולת שלו היא אין סופית.

לשם השגת מטרה זו אין לו צורך להפעיל ולהראות את כל מה שהוא יכול אלא רק מעט מן המעט

הנחוץ לבריאת עולם מוגבל. עתה מובן שבדברי האר"י שאור אין סוף צמצם את עצמו, אין הכוונה חלילה כאילו סולקה עצמות האין סוף בפעולת הבריאה, כאילו נעלם האור הבלתי מוגבל, כל היכולת, ובמקומם בא כאילו משהו חדש.

הכוונה היא שהצמצום נעשה בתוך הרצון עצמו, ה' לא הפעיל את כל "כוחו", את כל מה שהוא יכול אלא גילה רק מעט מכוחו ויכולתו. זו הכוונה צמצם את יכולתו וגילה רק מעט ממנה, צמצם את הרצון הפשוט הכולל בזה שגילה ממנו רק את חלקו הזעיר.

הקב"ה לא השתנה במהות שלו, אלא צמצם חלק מכוחו (מלכות דאין סוף) ואיתו ברא את העולמות. מה שהתגלה הוא הרצון המוגבל שהוא חלק מהרצון הבלתי מוגבל.

מכאן מתחייב שהרצון המוגבל שנתגלה ע"י הצמצום היה כלול ברצון הקודם כחלק ממנו, ועכשיו כשצמצם את רובו והעלים את כל יכולתו השאיר רק חלק קטן מרצון זה, חלק מוגבל שאותו לא צמצם, לא הסתיר. לכן רק חלק זה נתגלה לנו.

עתה ברור:

א. הצמצום לא פעל שום שינוי חלילה בא"ס. הוא עצמו נשאר אחרי הצמצום כפי שהיה לפניו. אלא שרובו, שהיה נסתר גם קודם נשאר עלום גם אחרי ההתגלות, ורק חלקו הקטן שהיה מקודם חבוי, נתגלה. השינוי הוא בכך שמשהו נתגלה, ורק מעט ממש, אבל הגילוי אינו יוצר או משנה דבר במקור.

זאת הנחה ראשונה וחשובה. השינוי הוא בזה שהוא הגביל חלק קטן ממנו וגילה אותו. ממשהו נשגב ובלתי ניתן להשגה לפני בריאת העולם, ע"י הצמצום הפך למשהו נגלה למשהו שניתן להשיגו בהשגות.

ב. הגילוי יצר חידוש רק כלפינו, רק אנו לא ראינו ולא ידענו מקודם מאומה, ועתה  ניתן גם לנו לדעת על החלק הקטן שנתגלה. הוא אשר דברנו לעיל על ההבדל הגדול בין "מצד עצמו", הנושא  כמות שהוא שלא נשתנה חלילה מאומה, לבין "מצידנו", צד המקבלים, לנו נתחדש דבר.

החידוש אינו אצלו, הוא היה, הווה ויהיה, החידוש אצלנו שעכשיו אנו יכולים להשיגו.

כך מובן גם שהביטוי "נעשה מקום פנוי וחלל" אינו מתכוון חלילה לפעולה, להוויה, ליצירת מציאות חדשה, וכמובן אין הכוונה גם למקום פיזי, אלא לומר שהצמצום יצר דבר שלנו הוא חדש, אלינו נתגלה רצון מוגבל. ע"י כיסוי היכולת הבלתי מוגבלת והגבלתה, נהייתה מציאות אפשרות של גבול והגבלה. הגבלה זו מאפשרת לנו, המוגבלים, קיום, כי במציאות שיש רק אינסוף ואין גבול אין למוגבלים כמונו "מקום"= קיום = עמידה.

המציאות קודם הצמצום היה הכל בלתי נתפס והיה חבוי, ועכשיו נוצר אפשרות של גבול (עולמות) הנתינים להבנה וליצירת בני אדם.

מתוך קורס קבלה מאת הרב אליהו עזרד

מתוך עץ החיים לאר"י הקדוש שער א

בענין תכלית הכוונה של בריאת העולמות נבאר עתה ב' חקירות שנתעסקו בהם המקובלים. החקירה הראשונה הוא מה שחקרו חכמים ראשונים ואחרונים לדעת סיבת בריאת העולמות לאיזה סיבה היתה ונמנו וגמרו וגזרו אומר כי סיבת הדבר היה לפי שהנה הוא יתברך מוכרח שיהיה שלם בכל פעולותיו וכוחותיו ובכל שמותיו של גדולה ומעלה וכבוד ואם לא היה מוציא פעולותיו וכוחותיו לידי פועל ומעשה לא היה כביכול נקרא שלם לא בפעולותיו ולא בשמותיו וכינויו כי הנה השם הגדול שהוא בן ד' אותיות הוי"ה נקרא כן על הוראות הוויותו הנצחית וקיומו לעד היה הוה ויהיה טרם הבריאה ובזמן קיום הבריאה ואחרי התהפכו אל מה שהיה. ואם לא נבראו העולמות וכל אשר בהם לא יוכל ליראות אמיתת הוראת הויוותו יתברך הנצחית בעבר והוה ועתיד ולא יהיה נקרא בשם הוי"ה כנ"ל.

וכן שם אדנו"ת נקרא כן על הוראת אדנות היות לו עבדים והוא אדון עליהם ואם לא היה לו נבראים לא יוכל ליקרא בשם אדון ועד"ז בשאר שמות כולם וכן בענין הכנויים כגון רחום וחנון ארץ אפים לא יקרא על שמם זולת בהיות נבראים בעולם שיקראו לו ארך אפים וכיוצא בזה בשאר הכינוים כולם. אמנם בהיות העולמות נבראים אז יצאו פעולותיו וכוחותיו יתברך לידי פועל ויהיה נקרא שלם בכל מיני פעולותיו וכחותיו וגם יהיה שלם בכל השמות וכינוים בלתי שום חסרון כלל ח"ו.

וענין טעם זה נתבאר היטב בס"ה פ' פנחס דרנ"ז ע"ב וז"ל פקודא תליסר וכו' דא ק"ש ואית למנדע דאיהו אקרי חכם בכל מיני חכמות ומבין בכל מיני תבונות וכו' אלא קודם דברא עלמא אתקרי בכל אילין דרגין ע"ש בריין דהוו עתידין להבראות דאי לאו הויין בריין בעלמא אמאי אתקרי רחום דיין אלא ע"ש בריין דעתידין וכו' ובפ' בא דמ"ב וז"ל דאי לא אתפשט נהוריה על כל בריין איך ישתמודעון ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו:

הסבר

לשם מה נבראו כל העולמות, כביכול אין שלמותו שלהקב"ה יוצאת מהכוח אל הפועל אם אין נבראים.

אדון -  אדון על מי – על הנבראים.

כשאמרו מלך – מלך על מי – על הנבראים.

לכן כל השמות לא היו מתקיימים אם לא היו נבראים.

היה צורך לברוא נבראים כדי שיהיה מושלם גם ביציאה מהכוח אל הפועל.

מתוך ספר הזוהר הקדוש פרשת פנקס דף רפז הסבר:

בורא עולם הוא החוכמה עצמה. הוא מקור החכמה. הכל נמצא בשלמותו בתוך אור אין סוף. לקב"ה יש המון תכונות ויכולות, אבל, הוא המהות והמקור של התכונות והיכולות.

למה נאמר רחום וחנון לפני בריאת העולם – ע"ש הבריאות העתידיות להיברא. חלק מהתכנון של הקב"ה הוא לברוא וכל הכינויים ע"ש מעשים שלו.

כמו שהקב"ה ברא את המציאות הוא ברא גם את האדם – עולם קטן. האדם מקביל לכל העולמות העליונים. עפ"י הקבלה האדם בנוי עפ"י חמשה רבדים – נר"ן ח"י, כנגד חמשת העולמות – אדם קדמון –ה היחידה, אצילות - החיה, בריאה - הנשמה, יצירה - הרוח ועשייה - הנפש.

כלומר האדם חי בעולמות מקבילים ויש לו השפעה בעולמות אלו בגלל שאנו באים משם. כשם שבורא עולם מנהיג את כל היקום כך הנשמה מנהיגה כל איבר ואיבר, וכל פעולה שאנו עושים כאן יש לה השפעה בעולמות עליונים. לכל איבר בגופנו יש השלכה והקבלה בעולמות עליונים. אם עושים מעשה חסד האיבר מקבל אנרגית חסד וכך גם להיפך לגבי כעס למשל.

אחרי בריאת העולם מתחיל בורא ולם לקבל את התכונה של רחום וחנון בפועל. תכונה זו הייתה קיימת בפוטנציה אבל לא יצאה מהכוח אל הפועל עד לבריאת העולם.

הספירות הם ההשתקפות של אור אין סוף. הפעולות שבורא עולם פועל בהם כשהוא רוצה לפעול מחוץ לעצמיות שלו, הוא משתמש בהן ופועל דרכם. בעולם האצילות יש המון מערכות של עשר ספרות ובורא עולם מנהיג את כל היקומים כולם דרך אותן סספירות. שם הוא נכנס להגבלה לזמן מה. כלומר הפעולה הזאת נותנת לו תכונה מסויימת בה הוא מתכסה.

אין מקום שבו אור אין סוף לא נמצא. תכלית הבריאה שנגלה אותו. הכונה שנעשה עבודה ונגלה את אור אין סוף בתוכנו וביקום וניתן לו דירה – מציאות כאן בעולמות התחתונים.

כשם שאור אין סוף נמצא בכל מקום כך הנשמה נמצאת בכל איבר ואיבר, איבר שהיא לא נמצאת בו – מת. יש להסתכל על כל הנשמה כאחת וכך יש להסתכל על אור אין סוף ולכלול בו את הכל ולא רק חלקים ממנו.

כשאנו אומרים אלוהי אברהם (ספירת החסד ), יצחק (ספירתהגבורה ) ויעקב (ספירת התפארת ) או כשאנו אומרים קדוש, קדוש קדוש, צריך להבין שהוא לא רק זה אלא הוא כולל את הכל ביחד.

התחלנו בשאלה לשם מה ברא בורא עולם את היקום ואמרנו כדי שכביכול בורא עולם יהיה שלם במהותו ויהי שלם בכינויו, אז הוא ברא את העולם כדי שיהי לו על מי שירחם ואז בפועל יהי רחום וחנון.

.           

בורא עולם ברא בכוונה מציאות בה האדם לא מושלם על מנת שהאדם יעשה את העבודה ויגיע בעצמו לשלמות. זאת ע"י עשיית מצוות ומעשים טובים. ברגע שיגיע לשלמות הזאת (זכה לנפש שלמה, רוח שלמה, נשמה שלמה) הוא מסיים את תפקידו כאן ויכול לעלות לגן עדן של מעלה וחכות לעולם העתידי. (יש כאלה נשמות שסיימו את עבודתן אבל יורדות בהתנדבות על מנת לעזור). אדם שלא סיים את עבודתו יתגלגל שוב ושוב עד לסיום עבודתו.

שאלה הנשמה "מה הטעם? מה בורא עולם מרוויח מכך?“

השכל: השאלה טובה אבל ממנה נובעת שאלה נוספת – למה ברא בורא עולם את הנבראים?

האקסיומה הראשונה היא שאור אין סוף הוא תכלית הטוב.

האקסיומה השניה היא תכלית הטוב היוא והיטיב ולכן ברא את הנבראים על מנת שיוכל להיטיב לנבראיו.

כל פעול ה של הב"ה היא להיטיב עם נבראיו אבל לפעמים אנו (כשסובלים) לא רואים זאת ולא מבינים. כשברא הקב"ה את נשמת האדם והיא הייתה עדין ברמת הנשמה והיא קבלה את האור היא התביישה כי הוא היה בגדר לחם ביזיון שלא עובדים תמורתו. לכן בורא עולם הביא אותה לכאן כדי שתתיגע ותתאמץ ותקבל את האור בזכות הבודה שהיא עושה ולא בחסד.

אנו באים למציאות הזאת עירומים , ללא ידע מוקדם, בלי הזכרון של הגלגול הקודם, בלי זכרון של בורא עולם, אל תוך מציאות בה אתה חושב שאתה מלך ואתה שולט על המציאות. וכאן מתחילים המבחנים של כל אחד ואחד מאתנו בהתאם למה שהוא צריך לעבור. צריך האדם להבין שאין המבחנים באים להפילו, אלא עליו לעוברם כל מבחן שהוא עובר פמליה של מעלה שמחה. אין האדם לוקח במותו לא רכוש ולא כבוד אלא את תוצאות המחנים שעבר.

צריך להבין את מטרת החיסרון אתו נולדנו. ויש לעבוד על חיסרון הבריאה הזה ולהשלימו. כל אחד מאתנו סוחב את חסרונו של האדם הראשון בחטא גן עדן ואת חסרונותיו שלו שאתם בא לעולם. ועליהם יש לעבוד

מתוך עץ החיים לאר"י הקדוש   פרק ב

דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס הפשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף.

וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות. הנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא, ונתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי, אויר וחלל רקני מהנקודה אמצעית ממש.

והנה הצמצום הזה היה בהשואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה. והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש, והנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים.

ואז המשיך מן אור א"ס קו אחר' ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא. וראש העליון של הקו נמשך מן הא"ס עצמו ונוגע בו. אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה. ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם.

קודם ארבעת העולמות הללו, היה אין סוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם, שאין כוח אפיו במלאכים הקרובים אליו ואין להם השגה באין סוף, כי אין שום שכל שנברא שיוכל להשיגו, היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם.

צמצום (מהרמח"ל)

אורו יתברך הוא אין-סופי בלי גבול ושיעור. הוא ממלא את הכל, ולעומתו לא תיתכן שום מציאות מלבדו - "אפס זולתו".

בראשית בריאת העולם, צמצם השי"ת עבורנו חלק מאורו, ונתן לו    גבול ומידה, כדי לתת אפשרות קיום לבריאה ולנבראים, וכדי שאנו, הנבראים המוגבלים, נוכל להשיג משהו מהארתו. צמצום הוא מלשון כיסוי כלשון רז"ל: "וצימצמה את פניה" (בר"ר סוף פרק מה).

כלומר - השי"ת מתכסה כלפינו, ומגלה לנו רק גילוים מוגבלים, אבל הוא עצמו - לא חל עליו צמצום וגבול. מידת ושיעור הצמצום, הם כדי לתת אפשרות להתהוות החושך, החומר, הגוף, והרע, היוצרים את האפשרות לעבוד את ה' מתוך מאבק ובחירה בין טוב ורע.

צמצום רשימו וקו

השי"ת צמצם את אורו שהוא בלי גבול ושיעור, ויצר בתוך האור האין-סופי את החלל, שהוא מקום מוגבל, שבו נשאר אור מצומצם בגבול ושיעור, כפי צורך בריאת העולמות. סביב המקום המוגבל הזה, נמצא האור האין-סופי כקדמותו, אשר לא חל עליו הצמצום והגבול. האור המצומצם נקרא רשימו, כי הוא רק כשיריים וכרושם קטן מהאור הבלחי מוגבל.

לתוך הרשימו הזה נכנס קו אור מהאור הבלתי מוגבל שסביב המקום המוגבל, כדי להגביר את אור הרשימו ולהשלימו. אם כן כבר בראשית הבריאה הושתתו שתי קצוות של הארה והסתר - קו מאיר וצמצום-אור, שהם השרשים של התפשטות והגבלה, השפעה וצמצום השפעה, חסד ודין, ימין ושמאל, פנימיות וחיצוניות, אור וכלי, המשפיע המשלים והמקבל החסר הזקוק להשלמה, זכר ונקבה, רוח וחומר, נשמה וגוף, טוב ורע. כל אלה העניינים יוצרים, על ידי השיתוף של שתי הקצוות, אח אפשרות

יצירת האדם המורכב מגוף ונפש, חומר ורוח, הנותנים לאדם את אפשרות הבחירה בין טוב ורע, בין שליטת הנפש על הגוף, או להיפך ח"ו.

כמובן, השלב הראשון של צמצום האור והארת הקו - הוא רק השורש הדק הראשון לכל אלה העניינים המשתלשלים מן השורש הזה שלב אחרי שלב. זו היא מטרת ההשתלשלות והירידה, עולם אחרי עולם, צמצום אחרי צמצום- הכין את אפשרות עבודת הבחירה עבור האדם בעולמנו אנו, עולם ההסתר והחושך, החומר והגוף.        

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכל היה ממולא מן אור א"ס הפשוט ההוא ולא היה לו בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שווה בהשוואה אחת והוא הנקרא אור אין סוף".

וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו אשר זאת היה סיבה בריאת העולמות. הנה אז צמצם את עצמו א"ס בנקודה האמצעית אשר בו באמצע אורו ממש, וצמצם האור ההוא, ונתרחק אל סביבות צדדי הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי, אויר וחלל רקני מהנקודה אמצעית ממש.

והנה הצמצום הזה היה בהשוואה אחת בסביבות הנקודה האמצעית הריקנית ההיא באופן שמקום החלל ההוא היה עגול מכל סביבותיו בהשוואה גמורה. והנה אחר הצמצום הנ"ל אשר אז נשאר מקום החלל ואויר פנוי וריקני באמצע אור הא"ס ממש, והנה כבר היה מקום שיוכלו להיות שם הנאצלים והנבראים ויצורים והנעשים.

ואז המשיך מן אור א"ס קו אחר' ישר מן האור העגול שלו מלמעלה למטה ומשתלשל ויורד תוך החלל ההוא. וראש העליון של הקו נמשך מן הא"ס עצמו ונוגע בו. אמנם סיום הקו הזה למטה בסופו אינו נוגע באור א"ס ודרך הקו הזה נמשך ונתפשט אור א"ס למטה. ובמקום החלל ההוא האציל וברא ויצר ועשה כל העולמות כולם.

קודם ארבעת העולמות הללו, היה אין סוף אחד ושמו אחד באחדות נפלא ונעלם, שאין כוח אפיו במלאכים הקרובים אליו ואין להם השגה באין סוף, כי אין שום שכל שנברא שיוכל להשיגו, היות כי אין לו מקום, ולא גבול, ולא שם".

סוד הצמצום

לסוד הצמצום השלכות רחבות על החיים שלנו.

לפני שהייתה מציאות פיסית של בני אדם , לפני שנוצר הכל, היה אור רוחני - אור אין סוף ( אא"ס ) והוא מילא את כל החלל העתידי. הסיבה לבריאה הייתה רצונו להוציא עצמו מהכוח אל הפועל.

אור אינסוף  בחר נקודה אמצעית שלו כביכול, ובה ריכז את עצמו בנקודה זו עד שנוצר חלל מסביב בצורת כדור ואור אינסוף מסביב לכדור זה חלל זה נקרא הצמצום הקמאי הראשוני.

במקום אחר כתוב שהנקודה האמצעית התפוצצה ויצרה כלים לעולמות הרוחניים העתידים. זה המפץ הגדול ברמה הרוחנית.

מה אומר הצמצום? ולמה היה צריך להיות צמצום כזה? מהי המשמעות הרוחנית הזאת הנקראת צמצום ?

זה בעצם ההופעה הראשונה של אא"ס, הוא מופיע בתוך האין. הוא עושה אנטי תזה לאני שלו – מתוך משהו אין סופי ולא מוגבל הוא יוצר משהו אחר גבולי. מצב חדש שיש בו ואין בו (אני ואין) . בתוך החלל הזה יש בו אלוקות וכמסתכלים שואלים איפה האלוקות?

צמצום (מהרמח"ל)

אורו יתברך הוא אין-סופי בלי גבול ושיעור. הוא ממלא את הכל, ולעומתו לא תיתכן שום מציאות מלבדו -- "אפס זולתו".

בראשית בריאת העולם, צמצם השי"ת עבורנו חלק מאורו, ונתן לו גבול ומידה, כדי לתת אפשרות קיום לבריאה ולנבראים, וכדי שאנו, הנבראים המוגבלים, נוכל להשיג משהו מהארתו. צמצום הוא מלשון כיסוי כלשון חז"ל: "וצימצמה את פניה" (בר"ר סוף פרק מה).
 

כלומר: השי"ת מתכסה כלפינו, ומגלה לנו רק גילוים מוגבלים, אבל הוא עצמו - לא חל עליו צמצום וגבול. מידת ושיעור הצמצום, הם כדי לתת אפשרות להתהוות החושך, החומר, הגוף, והרע, היוצרים את האפשרות לעבוד את ה' מתוך מאבק ובחירה בין טוב ורע.

צמצום רשימו וקו

השי"ת צמצם את אורו שהוא בלי גבול ושיעור, ויצר בתוך האור האין-סופי את החלל, שהוא מקום מוגבל, שבו נשאר אור מצומצם בגבול ושיעור, כפי צורך בריאת העולמות. סביב המקום המוגבל הזה, נמצא האור האין-סופי כקדמותו, אשר לא חל עליו הצמצום והגבול. האור המצומצם נקרא רשימו, כי הוא רק כשיריים וכרושם קטן מהאור הבלחי מוגבל. לתוך הרשימו הזה נכנס קו אור מהאור הבלתי מוגבל שסביב המקום המוגבל, כדי להגביר את אור הרשימו ולהשלימו.

אם כן כבר בראשית הבריאה הושתתו שתי קצוות של הארה והסתר -- קו מאיר וצמצום-אור, שהם השורשים שלהתפשטות והגבלה, השפעה וצמצום השפעה, חסד ודין, ימין ושמאל, פנימיות וחיצוניות, אור וכלי, המשפיע המשלים והמקבל החסר הזקוק להשלמה, זכר ונקבה, רוח וחומר, נשמה וגוף, טוב ורע.

כל אלה העניינים יוצרים, על ידי השיתוף של שתי הקצוות, את אפשרות יצירת האדם המורכב מגוף ונפש, חומר ורוח, הנותנים לאדם את אפשרות הבחירה בין טוב ורע, בין שליטת הנפש על הגוף, או להיפך ח"ו.

כמובן, השלב הראשון של צמצום האור והארת הקו - הוא רק השורש הדק הראשון לכל אלה העניינים המשתלשלים מן השורש הזה שלב אחרי שלב. זו היא מטרת ההשתלשלות והירידה, עולם אחרי עולם, צמצום אחרי צמצום - להכין את אפשרות עבודת הבחירה עבור האדם בעולמנו אנו, עולם ההסתר והחושך, החומר והגוף.    

נוצר מצב של להיות ולא להיות, מצב של הפכים, של יש ואין כאחד. הגבלה מתוך אין סופיות. מגביל עצמו בכדי לאפשר לנו לגלות אותו, כמו אותו מורה המסביר לתלמיד בהתאם לרמתו וליכולתו לקלוט, אבל הוא לא מגביל את ידיעותיו בשל כך.

פרדוקס - אא"ס נעלם בכדי שנוכל לראותו. אא"ס כל כך גדול שאי אפשר לראותו לכן בורא מציאות של חלל ריקני שבתוכו הוא מתחיל לפעול כל מיני פעולות דרך הספירות, ודרך הפעולות הללו מתחיל להתגלות לנו שיש מישהו מאחורי הקלעים. אנו מוגבלים ואיננו מסוגלים לקלוט משהו לא מוגבל, אבל יכולים להשיג חלק קטן ממנו דרך הפעולות שלו – וזה תפקידנו לגלותו דרך הפעולות שלו.

כאשר יש בחירה חופשית אפשר לבחור בטוב או ברע. הצמצום גרם לכך שיהיה פה מושג של רע, של דינים, של חושך, של מאבקים, של בחירה חופשית.

הרעיון שעומד מאחורי הצמצום הוא לאפשר את הרוע בעולם. ז"א שבורא עולם יצר את המציאות הראשונה שהוא לא נמצא בה. אבל לאחר שברא את החלל הוא נותן תקווה למציאות, הוא לא משאיר את המציאות ריקנית וחלולה בלעדיו אלא מושך קו ישר מאא"ס שמחייה את החלל ומאירו. ( החלל – נקבה, קו הישר – זכר המפרה אותה, כמו רחם שבתוכו משתלשל חבל הטבור ובקצהו הוולד).

השלכות לחיי יום יום

הקבלה תופסת את החלל כנקבה, לתוכה משתלשלים אח"כ עולמות עגולים אחד אחר השני,אין סוף של עולמות רוחניים הנקראים ספירות עיגולים. ובתוך החל נוצרים עולמות אחרים הנקראים אור יושר , עולמות יושר. הקבלה תופסת שמתהווה מערכת זכרית ומערכת נקבית בהתהוות העולמות. יש בכל אחד מאתנו גם את הזכר וגם את הנקבה. המימד הנקבי שלנו היא מימד ההכלה  שלנו, והזכרי הוא מימד ההפריה שלנו.

איך אנו יכולים להכיל את המציאות ואיך להפרות אותה?

זהו מושג הצמצום וקו האינסוף הנכנס בו צריכים להתבונן ולראות מתי אנו מאפשרים לעצמנו להיות בחלל, להיות באי ידיעה, בסימן שאלה, בחיפוש, להיות סובלניים באי ידיעה ולאפשר לאי ידיעה להיות חלק מאתנו ולהטמיע את החלל הזה. רק מתוך הריקנות יכול הזכר להפרות, רק אם אנחנו מסכימים להיות הנקבה החלולה, תבוא חלק מהנשמה שלנו ותפרה אותנו.

כל אירוע, כל מציאות היא זכרית ונקבית, לכל אירוע שני צדדי מטבע, ורוב בני האדם רואים רק צד אחד של המטבע – רובם רואים רק את הצמצום ולא את חבל האור המשתלשל כחבל הצלה. ברגע של צמצום, של אירוע מסוים המפץ הגדול הוא אתה! אתה צריך עכשיו להתפוצץ, למות כעין מוות רוחני, על מנת ליצור את הכלים, על מנת להכיל את האור המשתלשל.

אתה הוא נקודת המרכז שבתוך המשבר הזה. אתה הוא הצמצום הקמאי הראשוני שמתפוצץ אח"כ ובזה אתה מכין את הכלים להיוולדות למימד גבוה יותר. אבל אתה צריך להסכים להתפוצץ. אתה צריך להסכים לעבור את המשבר הזה ולא להתנגד. ואתה צריך לצמוח ממנו.

מאת: הרב אליהו עזרד, קורס קבלה, חלק 1

יום השישי לבריאה... אור שבעת הימים מאיר בנצנוצי יקרות את מעשה ידיו יתברך, הגן הפלאי רוקם עור וגידים, ארץ נחלי מים, מעינות מפכים ובינותם משכשכים דגיגונים ודגים, קטנים וגדולים, והוא מוקף שמונה מאות מיני ורדים והדסים, ומושכים תחתיהם ארבעה נהרות ושמונים ריבוא מיני אילנות מתנשאים לגובה. למרגלותיהם צומחים עשבים ודשאים, פרחים וציצים, ולצדם נחות חיות ובהמות, מפהקות בנעימות לאור היום. גורי אריות משחקים להם עם ארנבות ושפנפנים, כשעיניהם תרות אחר לב הגן, שם עומד העץ - עץ החיים - שנופו מכסה את כל הגן. בין סעיפי בדיו מקננים כל עופות השמים, משמיעים תפילת רננות לבורא. הכל רוחש, גועש ומייחל, וכבר היום במיטבו, מחכה לנזר הבריאה, לבחיר הנבראים, לזה שבשבילו נברא העולם - לאדם.

בן 20 שנה היה האדם בהיבראו אל תוך הבריאה הרוחשת בכל שבילי הגן, והכל למענו. דמות האדם, העשויה כולה אור, מרחיקה ביראה את כל דרי הגן. מיהו המתהלך מעדנות ומפיח חיים בכל עץ, מלטף עלי הגפן ומיד מצמיחים למענו ענבים נוטפי עסיס, כל אשר חשקה נפשו יטול, אך ללב הגן - לעץ המיוחד - אל לו להתקרב..

"נעשה אדם".

את אדם הראשון (להלן: אדה"ר) ברא הקב"ה בשיתוף עם האדמה והשמים ככתוב: "נעשה אדם..." ספר הזוהר מתאר: "הכינו מד' דברים מובדלים זה מזה: מאש, מרוח, ממים ומעפר" השמים והארץ הם שנתנו את ארבעת היסודות באדם ואילו הקב"ה יצק לתוכו את הנשמה. גוף האדם הוא הלבוש לנשמה הקדושה, הבאה מעולמות עליונים ממש.

הזוהר מתאר את אדה"ר כדמות אתרית ענקית הרואה מסוף העולם ועד סופו, שחכמתה עולה על כל סביבותיה ולבושה אור. למען האדם ברא הקב"ה את כל העולמות כולם, כדי שיקלסוהו ויעבדוהו בלבב שלם. כל צרכיו הגשמיים והרוחניים מוכנים ומזומנים לו, כמו שמתאר הזוהר: "לפני שברא הקב"ה את האדם, ברא מקודם כל הצטרכויותיו, שמיד כשיברא יהיו מזונותיו מצויים לפניו". הכל היה מגולם כפוטנציאל, ועם היבראו יצאה כל הבריאה מן הכוח אל הפועל: "כיון שנברא האדם הוציאה הארץ פירותיה וכוחה שנפקדו בה".

חמישה רבדים באדם

מחמשת העולמות א"ק אבי"ע מתלבשים באדם חמישה אורות מיוחדים הנקראים נרנח"י: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. נפש קשורה בעולם העשיה, רוח - בעולם היצירה, נשמה - בעולם הבריאה, חיה - בעולם האצילות, יחידה - בעולם אדם קדמון.

כאשר מסופר בתורה על בריאת האדם, מובאים ביטויים שונים המבטאים את אופן בריאת הנר"ן מעולם העשיה ועד לעולם הבריאה.

עשיה    

"ויאמר אלקים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית א, כו)         

"נעשה" - עשיית הנפש

יצירה    

"ויּצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה" (שם ב, ז)    

"ויּצר" - יצירת הרוח

בריאה   

"ויברא אלקים את האדם בצלמו, בצלם אלקים ברא אותו" (שם א, כז)           

 "ויברא" - בריאת הנשמה

בהמשך נכתב "ויּפח באפיו נשמת חיים..." (שם ב, ז) – הקב"ה נפח, כביכול, באדם הראשון אנרגיה רוחנית שמקורה בעולמות עליונים. כך נוצר האדם מנפש עד חיה, "ויהי האדם לנפש חיה" (שם, סוף הפסוק).

המבנה הרוחני שיצר הקב"ה מתגלם בגוף האדם: אנרגיית הנפש זורמת בחלק התחתון של הגוף, מהסרעפת ומטה באיזור האגן, ואחראית לצרכים הקיומיים הבסיסיים של האדם. אנרגיית הרוח זורמת במרכז הגוף - בלב, בריאות ובידיים, ואחראית לתפקודים הרגשיים של האדם. אנרגיית הנשמה זורמת בראש - במוח, ואחראית לתפקודים השכליים של האדם.

אנרגיית החיה היא הילה המקיפה את הגוף כולו, ותפקידה הגנה רוחנית. אנרגיית היחידה היא הילה המקיפה את הראש בלבד, ותפקידה לחבר את האדם לחלקי ה"אני" האחרים שבעולם היצירה, הבריאה, האצילות ואדם קדמון. תפקיד האדם לחבר בין העולמות - בין העולם הגשמי לעולמות העליונים, דבר המתאפשר בשל ההקבלה בין מבנה העולמות למבנה הרוחני והפיסי של האדם.

"בצלם אלקים עשה את האדם". כשם שהקב"ה מלך העולם, כך האדם מלך בעולם הקטן שלו. אימתי? כשהנשמה שולטת בעולמה, שהוא הגוף והנפש הבהמית וכל כוחותיהם ומדותיהם. אמרו רז"ל (ברכות י'): "הנה חמישה ברכי נפשי - כנגד מי אמרן דוד? לא אמרן אלא כנגד הקב"ה וכנגד הנשמה. מה הקב"ה מלא כל העולם, אף נשמה מלאה את כל הגוף. מה הקב"ה רואה ואינו נראה, אף נשמה רואה ואינה נראית. מה הקב"ה זן את כל העולם כולו, אף הנשמה זנה את כל הגוף. מה הקב"ה טהור, אף הנשמה טהורה.

מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים. יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו, וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו". מה הקב"ה מלא את כל העולם" - פירוש, שאין אפילו נקודה כל שהיא בעולם שאינה תחת ממשלתו ית'. "אף נשמה מלאה את כל הגוף" - שלא תהיה אפילו נקודה קטנה בעולם הקטן בלי ממשלת הנשמה.

"מה הקב"ה רואה ואינו נראה" - כי לא יתכן שנשיגהו, כידוע, כי "אלמלי ידעתיו הייתיו". "אף הנשמה רואה ואינה נראית" - שהגוף לא יבחין את מהות הנשמה אלא רק מציאותה, כי היא רוחנית לגמרי, הוויה טהורה בניגוד לקניין חיצוני, כידוע.  וגדר זה של "אינו נראה" עיקר גדול הוא, כי כל הנראה ונבחן, אפילו בציורי השכל, אינו רוחניות גמורה ואין זה "נשמה".

"מה הקב"ה זן את כל העולם כולו" - אף שאינו גוף ולא מושג בגוף, מציאות עולם התחתון הגופני תלויה בו, כי הוא סיבתו הראשונה ומחייהו תמיד בלי הפסק. "אף הנשמה זנה את כל הגוף" - היא הסיבה התכליתית למציאות הגוף וכל עניניו, היינו שמציאות הגוף צריכה להיות רק ככלי לנשמתה ולא ככלי לצרכים אחרים שאין בהם כל ערך לעומת ערכה העילאי של הנשמה.

"מה הקב"ה טהור אף הנשמה טהורה" - שתשאר כל הנשמה בטהרתה, שלא תפגם על-ידי החטא, ולא יתפסו ניצוצות ממנה בגולה תחת ממשלת הנפש התחתונה. "מה הקב"ה יושב בחדרי חדרים, אף נשמה יושבת בחדרי חדרים" - אין הקב"ה מתגלה אלא למחפש אותו, כלומר, שצריך אתערותא דלתתא; כך הנשמה לא תשפיע אלא במבקש אותה. כידוע, מתחילתה היא אור מקיף, והצדיק מושכה על-ידי המצוות לשמה אל פנימיותו, והופכה לאור פנימי.

"יבוא מי שיש בו חמישה דברים הללו וישבח למי שיש בו חמישה דברים הללו" - אף נקודה אחת בלי שליטת הנשמה; והשפעתה בדרך רוחנית טהורה לבד, כלומר דרך הוויה כנ"ל; ולא נשארה לגוף הרגשת תכלית זולת היותו כלי לנשמה; ואפילו נצוץ אחד של הנשמה איננו בגולה דסיטרא אחרא; ועוד, שכל השלטון הזה של הנשמה מבוסס על אתערותא דלתתא - רק לאדם כזה אפשר להרגיש באמת שבחו של מקום ב"ה.   

"חמישה ברכי נפשי כנגד הקב"ה והנשמה", מתוך "מכתב מאליהו" לר' אליהו דסלר

שמות נרדפים רבים יש להתבוננות והם: כוונות, ייחודים, דבקות, התבודדות. רבים הם חכמי ישראל ששבחו היללו את ההתבוננות כדרך להתפתחות רוחנית ולהלן דברי אחדים מהם:

האר"י הקדוש כותב בספרו שער רוח הקודש:

הנה האיש המייחד ייחוד עליון יתדבקו בו הנשמות של הצדיקים.

והנה נשמות הצדיקים הם מתגלים אל האדם ומתדבקים בו, הן לסיבת היותם משורש נשמתו או גם משורש איש אחר, או שבאים בסוד העיבור לסייעו לו מחמת שעשה איזו מצווה [ש] מתחייבת אליהם [אל אותם הצדיקים]. ולפי שאלו הצדיקים זכו למדרגה הזאת בחייהם, לכן גם אחרי פטירתם בכל מקום שרואים שני תלמידי חכמים ועוסקים בתורה ומייחדים ייחוד עליון הם מתגלים ונמצאים שם עמהם, או בהסתר עומדים שם ומתדבקים עמהם תמיד אף על פי שאינם משורשם. והטעם הוא, לפי הם בסוד כללות כל העולמות כנזכר לעיל. ומגלים להם [לתלמידי החכמים] סתרי תורה. וזהו עניין רב המנונא סבא ובניהו בן יהוידע, שהיו מתגלים לרבי אליעזר ורבי אבא כנזכר בזוהר. [וזו הסיבה מדוע]. אמר הסבא: "ובכל אתר דאנא משכח רבנן, אנא טעין אברתריהו [בכל מקום שאני מוצא חכמים, אני הולך אחריהם].

"ודע כי אם הנשמות האלו של צדיקים הנזכרים הם מתגלים אל האדם שהוא משורש נשמתם, תגדל השגתו להפליא, כי אפילו למי שאינו משורשם מתגלים כנזכר, וכל שכן אם היה למישהו משורשם [השפעתם עוד יותר גדולה], שיש[אז] תקון [לאותו צדיק] בתקנתו [של האיש המייחד] כנודע.

גם דע כי האיש אשר התחיל לייחד הייחודים הנודעים ונמנע מליחדם, הנה גורם לו [לעצמו] נזק גדול [כפי שכתוב]: "אם יעזוב [יום], יומיים יעזבוהו". ויגרום שאותם הנשמות שרוצים להתדבק באדם יבדלו ויתרחקו ממנו. ואל תאמר שעסק התורה גדול ואין ראוי לבטלו [למען ייחודים], כי עניין הייחודים הנזכרים הוא גדול מעסק התורה. כי הוא המייחד העולמות העליונים, ונקרא [עניין הייחודים] עסק התורה וייחוד, והכל הוא ביחד [גם לימוד וגם ייחוד] ואע"פ שלא יתגלו בו [בייחוד שמישהו מייחד] הנשמות היטב, אין לחוש [לחשוש], ולא יחדל [מסיבה זו] מן הייחוד. וצריך שלא תהיה כוונתו לבד[רק] להמשיך אליו את הנשמה ההיא, אלא לתקן העולמות העליונים (שער רוח הקודש).

מעלת היחודים – מתוך אגרתו של הרבי ישראל הבעל שם טוב:

מובא באגרת מאת הבעש"ט ששלח לגיסו הרב אברהם גרשון וזה לשונו: "...עליתי מדרגה אחר מדרגה (הכוונה לעליית נשמה) עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאוד....

שאלתי את פי משיח אמתי אתי מר (כלאמר מתי יתגלה המשיח למטה)? והשיב "בזאת תדע, בעת שיתפרסם למודיך בעולם יפוצו מעינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות ייחודים ועליות כמוך, ואז יכלו הקליפות ויהיה עת רצון וישועה".עכ"ל.

יוצא מדבריו של המשיח לבעש"ט שככל שאנו נעשה יותר ייחודים כך נזרז את בואו.

הראי"ה קוק בספרו אורות הקודש כותב:

בכל זמן, בכל יום, שעה ורגע, יכולים להבחין את חלקי ההרכבות, שהכח הנשמתי שלנו עושה, עד שהוא מתרומם אל הרעיון האלוהי הקדוש בטהרתו. והם הם השמות הרבים, והשונים, בהסתעפות רזי עולם, ואוצרות החיים שלהם, שהעבודה התמימיה והמהירה בונה עליהם תמיד את מיגדיליה, רמי הערך, הבנויים לתלפיות...והארה זו, של ייחוד השמות תמיד, מביאה ברכת השלום, מפני שמבטלת את הריב בשורשו, והחלקים כולם מתאחדים, באיחוד מקורי....והשלום, המכליל את כל המחשבות הפזורות לרעיון נשגב ועשיר אחד, נורא בהודו ומלא חיים עזים בתוכנו, הוא שומר את התורה מכל שכחה, נגד הריב, המפרר את כל דבר לחלקים, ומשכח. (אורות הקודש עמ' קי"ח).

ובמקום אחר הוא כותב:

כל המגרעות, החמריות והרוחניות, שבעולם, הכל בא, מפני שכל פרט משיג רק צד אחד מהמציאות, הגשמי והרוחני, הטוב בעיניו, ויתר הצדדים, שהם בלתי מושגים לו, הינם בעדו ראויים אבודים מהעולם. והמחשבה הולכת ומרשמת את כח פעולתה על היחידים והקבוצים, על הדורות והתקופות, שכל מה שהוא חוץ מהחוג העצמי שלו, הוא מחריב ומפריע. ומתוך כך הסבוכים מתגדלים בדעות ואמונות, בשטות החיים, ובאורחות הציבוריות. והיחיד גם כן סובל הוא מהמון הסיבוכים שבקרבו פנימה, שאין רגש אחד פוגש את חברו בחיבה הראויה, ומחשבה אחת דוחהאת חברתה ברוח בוז ומשטמה. חליפות רוח של ידידות, נעשה דבר נמנע, והרגשת יופי כללית, להשיב נפש, הולכת ומתדלדלת. לכל אלו הפגעים, שהעולם כולו, ואנחנו ביחוד, סובלים מאותם קרואים הצדיקים, מיחדי היחודים, השכליים והרצוניים. לתקן, לחבר ולמלאת הטלת שלום בעולם, על ידי הטלת שלום בנשמתם פנימה, על ידי הופעת דעה שלמה כללית, השולחת תמיד אור וחיים לכל האברים. זאת, היא מגמת עובדים נאמנים, שרזי עולם הולכים ומתגלים בהם ועל ידם.(אורות הקודש עמ' קכ').

במקום אחר:

כל מה שאדם הוא יותר גדול, צריך הוא יותר לחפש את עצמו, יותר מסתתרת היא מהכרתו נשמתו העמוקה, עד שהוא צריך להרבות בהתבודדות, בהתעלות הרעיון בהתעמקות המחשבה, בהשתחררות הדעה עד שסוף כל סוף תתגלה אליו נשמתו, על ידי הזרחת קצת מזיוי אוריה. ואז ימצא את אושרו, יתעלה מכל ההשפלות ויתרומם על כל המעשים. בזה שישתוה ויתאחד עם כל מעשים. בזה שישתוה ויתאחד עם כל המעשים, ובזה שישתפל עד כדי הנמכת הרוח היותר קיצונה, עד לכדי ביטול הצורה הדמיונית הפרטית, ואנכי תולעת ולא איש, עד כדי ביטול היש עומק בעצמו, ואנחנו מה. אז יכיר את כל זיק של אמת, את כל ברק של יושר, המשוטט בכל מקום שהוא. והכל יקבץ אליו, בלא שום שנאה, קנאה ותחרות, ואור השלום ועז הגבורה עליו יופיע, הוד הרחמים, ופאר האהבה עליו יזרח, וחשק המפעל והעבודה, שקיקת היצירה וההתעודדות, תשוקת הדממה וחרון הפנימי, יחדיו יתאגדו ברוחו, והיה קודש(אורות הקודש עמ' רע').

מתוך הספר “קורס להתבוננות - מדיטציה יהודית“ הרב אליהו עזרד

לרכישה: צר/י קשר

בקהילה אחת היו שלושה אחים, כולם למדנים ויראי שמים. שניים מהם היו מחסידיו של הבעש"ט, אך השלישי היה מתנגד חמור. בכל פעם שהגיע הבעש"ט לאותה קהילה, התאכסן אצל אחד האחים ותמיד היה מתענין בנוגע לאח השלישי שהיה מתנגד.

פעם אחת ביום חמישי, כשהגיע לאותה קהילה והתענין בשלומו של המתנגד הנ"ל, סיפרו לו אנשי העיר כי הוא חולה מאד ומוטל על ערש דווי. הם דימו בנפשם שבשורה רעה זו לא תעציב במיוחד את הבעש"ט, מאחר שהחולה היה ממתנגדיו החריפים, אך מה תמהו כששמעו שהבעש"ט מבקש לבקר אצל החולה.

ביום ששי שאל את שני האחים האם אפשר להתפלל בשבת אצל האח החולה, והשניים אמרו כי היות שהוא חולה אנוש ואין לו כוח התנגדות, כי הוא מוטל במטתו כאבן שאין לה הופכין, לכן בודאי אפשר להתפלל שם, כי אילו היה בריא לא היה מרשה.

מיד ציווה הבעש"ט להביא ספר תורה וארון קודש לבית החולה. כשבא לבית החולה, האריך מאד בתפילתו תוך התלהבות עצומה. כשהתהלך לפני קריאת התורה בפרוזדור, שמע גניחות מפי החולה והבין שהוא גוסס. אמר לאנשיו שהוא נכנס אל חדר החולה לבקרו. בא אצלו וישב לידו.

אמרה אם החולה לבנה: "תן ידך לבעש"ט שבא לבקרך", אך הוא לא ענה דבר. דחפה ידו לתוך ידו של הבעש"ט. שאל אותו הרב: "האם למדת גמרא?" אך הוא המשיך בשתיקתו. גער בו הרב ואמר: "היכן הוא הדרך-ארץ שלך, שאני שואל ואינך מוצא לנכון אפילו לענות לי?" אז השיב כי למד גמרא.

אמר לו: "ובאיזו מסכת מופיע המאמר 'חביבים עליך יסורים'?" אמר לו: "במסכת ברכות". שאלו שוב: "ומה נאמר שם?" אמר לו: "לא הן ולא שכרן" וכו'. שאלו שוב הבעש"ט: "חביבים עליך יסורים?" השיב לו: "לא הן ולא שכרן". אמר לו: "הב לי ידך".

הוריד החולה רגליו מן המיטה. ציווהו הבעש"ט שיתלבש ויטול ידיו, וכך עשה. אחר-כך הלך עמו לבית התפילה והתפלל תפילת מוסף עם הציבור, והבריא (הסיפור מתוך "שבחי הבעש"ט").

במסכת ברכות (דף ה' ע"ב) מסופר על רבי חייא בר אבא שהיה חולה, ורבי יוחנן בא לבקרו.

אמר לֵיהּ: "חביבין עליך יסורין?"

אמר לֵיהּ: "לא הן ולא שכרן".

אמר לֵיהּ: הב לי ידך!"

יְהַב לֵיהּ יְדֵיהּ (נתן לו את ידו), ואוֹקְמֵיהּ (הקים אותו מחוליו).

ראשי התיבות של "הב לי ידך" הם יל"ה, וראשי התיבות של "יהב ליה ידיה" הם יל"י. חכמים אומרים ששני צירופי אותיות אלה סייעו בידי רבי יוחנן לרפא את  רבי חייא.

פירוש שמות אלה מופיע בכתבי האר"י ובפירוש רבי יוסף חיים זצ"ל (ה"בן איש חי") לש"ס, בו הוא מבאר כי חולי של אדם בא עליו מצד הדינים, שהרי היסורים הם מצד הדין, וכדי להמתיק את הדינים השתמש רבי יוחנן בשם קדוש יל"ה שהוא מצד החסדים ובעזרת שם זה המשיך חסדים לרבי חייא. לאחר המתקת הדין השתמש רבי יוחנן בשם קדוש נוסף, יל"י, שתפקידו להמשיך על האדם שפע של רפואה כמופיע בכתבי האר"י: "סגולת שם יל"י הוא להקים החולה מחוליו'' (שער מאמרי רז"ל).

פעולת הריפוי, במקרה זה, נעשתה באמצעות הידיים תוך התכוונות לשמות קודש. ראוי לציין כי ישנם שמות קדושים נוספים שניתן להשתמש בהם בצורה מדיטטיבית, וגם הם מהווים קוד שמוביל אותנו למצב מוחי בו נשלחים חומרים אנדורפיניים (חומרים מרפאים שקיימים בגוף) אל חלקי הגוף. כך ניתן לרפא אחרים וכן ליצור ריפוי עצמי באמצעות המחשבה, כאשר מדמיינים את השמות הקדושים באיזור הכואב או הפגוע. 

על הבריאה

יש תחנות בחיים שבהן גוברות המחשבות על מטרת החיים ועל תוכנם: מדוע אני קיים? למה הקב"ה ברא את האנושות, את עם ישראל ואותי? מה התועלת בחיי? והרי הקב"ה אינו זקוק לא לי ואף לא לאחר. אצל כל מאמין קיימות הנחות-יסוד מסוימות:

א. הקב"ה הוא שלם ומושלם, לא חסר לו כלום וממילא איננו זקוק לכלום.

ב. הקב"ה הוא טוב, וטובו - כמוהו - איננו מוגבל אלא אין-סופי. טובו קיים בו בכוח, אבל הוצאתו מן הכוח אל הפועל אפשרית רק אם  קיים משהו אשר יכול לקבל את טובו. אם אין קיים דבר להיטיב עמו, הרי טובו זה נשאר בכוח ואיננו הופך למעשה, ובלשון חז"ל: טובו לא נתגלה. ומכיוון שטובו של הבורא הינו בלתי-מוגבל, רצה הוא ב"ה להתגלות ולהעניק מטובו בפועל לאוביקט כל שהוא.

ג. לכן החליט הבורא לברוא את האוביקט שיקבל את טובו, וברא את האדם, להיטיב לו. כאשר הבורא פועל משהו, פעילותו היא מושלמת ומירבית, וכאשר הוא מחליט "להיטיב" לאיזה אוביקט זולתו, הטבה זו א-פריורי היא הטוב המירבי האפשרי.

מה הוא הטוב המירבי, שבו רוצה הבורא לזכות את הנברא?

א. הבורא ברא את הנברא (האדם) דומה לעצמו (דומה - ולא שווה): "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". במה דומה האדם לבורא? בכך שנברא בעל בחירה חופשית להחליט על פעילותו. בפעילותו הוא בלתי-תלוי בשום דבר, רק ברצונו שלו - "הכל מן השמים, חוץ מיראת שמים".

ב. הואיל וכל מתנה מביישת את מקבלה, אם איננו יכול להשיב לו לנותן כגמולה, ובוודאי מתנה חוזרת ומתמדת גורמת לרגש של תלות מדכאה (והאדם מקבל את עצם קיומו, חייו וכל הישגיו - כמתנת ה'), החליט הבורא להתנות את קבלת טובו בתנאים מסוימים, תנאים שעם קיומם יקבל האדם את  הטוב בדין, כגמול על קיום מצוותיו. לכן נתן לאדם תקופה קצרה של עבודת מצוות שבעצם איננו צריך להן כלל, בהיותו שלם ובלתי-נזקק לכלום, שאחריה יקבל את השכר שרכש לעצמו בהתאם למידת עבודתו ועוצמתה. הטוב המירבי האלוקי איננו עוד מתנת-חינם מביישת, אלא שכר עבודה. בהמשך נרחיב מעט נושא זה.

תכונת ה"רצון לקבל"

חז"ל מהרהרים בשאלה מה, בעצם, יכול הבורא לברוא שאיננו קיים בו, והרי הוא שלם? הוא כולל הכל. כל הנברא, כל כוחות הטבע, כל חומר אטומרי, כל חוקי הפיסיקה, הכימיה והביולוגיה (וכדומה) מקורם ושורשם קיימים בפונטנציה בכל-יכולתו. מה אפוא נותר לו לברוא שאיננו בו, שיהיה בו משום חידוש? קיים אך ורק דבר אחד שאיננו יכול להיות בו, וזהו הרצון "לקבל", הרגשת "חסר לי משהו", ואותו ברא "יש מאין". לבורא השלם לא חסר דבר, ולכן אין רצון זה קיים אלא רק בנברא, והוא עצם בסיס הבריאה: לקבל מה שיותר, את המירב.

אם אנחנו מתבוננים בהתנהגות הנבראים, אנו  נתקלים בתופעה זו בכל מקום ובכל עת. החל בדומם, בצומח ובחי - אשר אין להם בקיומם אלא הרצון לקבל: לגדול, לצמוח ולהתרבות, וכלה באדם שהוא תכלית הבריאה. מלחמת הקיום, הרצון להצליח, השאיפה לכבוד, לנוחיות, לשלטון ולעוצמה כלכלית, מדינית או חברתית, הרצון לממש את עצמו, את כשרונותיו ותכונותיו - כל זה הוא רצון לקבל לעצמו (במלה ברורה - אגואיזם). כמעט שאין תזוזה, תנועה, תנוחה, התבטאות או פעילות כלשהי שאין מטרתה "לקבל" ולהשיג דבר-מה.

תופעה זו קיימת בדרגות שונות: מן "אני רוצה לקבל את הכל", אפילו על חשבון הזולת (נוכל לקרוא לכך "אינפנטיליות" בלתי-מוסרית), ועד לרצון לקבל רק כאשר "באמת" מגיע לי, כי אני הטוב והמוצלח יותר - הכל רצון לקבל ולקבל עוד, עד בלי די, עד שכמעט אין אדם בעולם שיאמר: די, קיבלתי הכל ומספיק.

"רצון לקבל" - כדי לתת

וכאן אנו נתקלים בטרגדיה אנושית, בסתירה בין שתי המטרות שלמענן הבורא ברא את האדם - הוא רוצה שהאדם יהיה דומה לו, אבל הוא ברא אותו כ"מקבל". זוהי סתירה איומה בשורש בריאת האדם. עצם קיומו מבוסס על הרצון לקבל, ובכך הוא שונה לחלוטין מבוראו. כיצד אפוא יהיה כדמותו ובצלמו? כיצד ידבק בו ויתקרב אליו?

איך יסתדר האדם המשתוקק "לקבל" בתפקיד להיות "דומה לבוראו"? והרי בפתרון סתירה זו תלויה הצלחתו בעולמו של הקב"ה! בתורה נאמר: "לדבקה בו", ואומרים חז"ל: כיצד ידבק אדם בבורא? אלא - מה הוא רחום, אף אתה רחום וכו'. זה הפתרון. קבל - אבל כדי לתת. קבל, אבל כדי להשפיע.

בהכרח אני מקבל כל הזמן חסדים מן הבורא (ובכך אני שונה ממנו ומתרחק ממנו), אבל יכול אני לנצל קבלה זו למען השפיע על אחר, להעניק לזולת ולעזור לו ובכך אני מתדמה לבורא הנותן ואינו מקבל לעצמו. אני מנצל תכונה שבעצם מרחיקה אותי מהבורא (לקבל), כדי להשפיע טובה על אחרים ובכך להתדמות לבורא. זהו תפקיד האדם ובזה הוא עושה נחת-רוח לבורא וגם משלם בעבור חסדי הקב"ה ואינו מקבלם כמתנת-חינם. בקיצור, היה אלטרואיסט ולא אגואיסט, ובפשטות - ואהבת לרעך כמוך.

זוהי דרך התורה, זוהי בשורת הקב"ה אלי, וזו תכלית כל המצוות: לעדן ולצרף אותי, לחנך אותי לתת ולתרום לזולת ולא לקבל כדי לקבל , אלא לקבל כדי להשפיע טובה על אחרים. ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה.

לא מתנת חינם, אלא שכר עבודה

בתחילת הכל היתה האהבה האין-סופית של הבורא, ממנה צמחו ההוויה והחיים. אהבת הבורא את העולם איננה נובעת מתוך געגועים, מתוך צרכים או ריגושים; זוהי אהבת חסד, מתנת חינם. באמצעותה בעל החסד והאהבה שבפוטנציה מביא פוטנציאל זה לידי התגלות, ואוהב ומעניק חסד בפועל ממש לבריאתו.

מתוך רצון להתגלות הוא יוצר יצורים בצלמו, כדי שיהיה גם להם חלק בו. יסוד החיים הוא, אפוא, האהבה היוצרת של הבורא. גם היצורים שנוצרו יכולים להבין אהבה אין-סופית זו במידת מה, והם יכולים לחוש ולהשיגה בשיא עוצמתה רק כאשר הם בעצמם מתקרבים אל הבורא מתוך רצונם החופשי ומתדבקים בו. כי אהבה אמיתית היא רק זו אשר בגינה האוהב והנאהב מתקרבים, משווים צורתם זה לזה מבחינה רוחנית ללא כל תנאים מוקדמים. כל אהבה התלויה בדבר הינה גשמית-ארצית, והיא מגיעה אל גבולה כאשר תיפסק סיבתה. אהבה אין-סופית - סיבתה ומטרתה הן היא האהבה עצמה, ללא כל מניעים חיצוניים.

אבל, לא רצה הבורא להעניק חסדו לנבראים חינם לגמרי. מתנת חינם מביישת את המקבל. אין זה נעים לו להביט בפניו של הנותן, יש לו הרגשה של תסכול ומחויבות, מצב שנקרא אצל חז"ל "אוכל נהמא דכיסופא" (אוכל לחם-חסד מבייש). על כן היתנה הבורא בחכמתו את קבלת החסד בהשתדלות הנברא בעבודתו בתקופת חייו הקצרה. על הנברא להתקרב לבורא בכוחות עצמו, מתוך רצונו החופשי, ולשם כך הוא נברא בעל בחירה חופשית להתקרב לבורא או להתרחק ממנו, לעבוד אותו בהתאם להנחיותיו או ח"ו למרוד בו ולהתנגד לרצונו.

סוד הצמצום

בכל אהבה יש משום צמצום של האוהב וגם משום הכחדה עצמית, שהרי האוהב תורם מן ה"אני" שלו לנאהב, מתחלק עמו - ה"אני" עם ה"אתה" - ונותן לו זכות קיום, זכות חיים וזכות להיות אוביקט לקבלת החסד.

פעולה ראשונה בבריאה היא פעולת הצמצום, כי רק היא מאפשרת קיום ההוויה ונותנת מקום לעולם נברא ומוגבל. זהו תהליך של תהפוכות: הבורא מוותר כדי להיות בורא ומעניק קיום לעולם. מ"אין" יהיה "אני". צמצום זה הוא הצעד הנחוץ, לפי רצון הבורא, לכל אפשרות קיום מחוצה לו. הכוח האין-סופי מרשה לכוח הסופי להתקיים - הקב"ה בורא את ה"רצון לקבל" שלא היה בו כלל לפני הצמצום. אמנם, אין בצמצום משום התבטלות, התרחקות או ניתוק של הבורא מן הבריאה, האדם והטבע. האוהב איננו מתבטל בנאהב ואינו מפסיק את קיומו העצמאי; הוא רק מוותר על ייחודו, כדי להתחלק ברצונו עם הנאהב לאיחוד של אהבה.

את התהליך הזה מתארים פסוקים שונים ומאמרי חז"ל, המדברים על אודות שמו של הקב"ה. בלשון הקודש, שמו של דבר רומז על מהותו או על תפקודו בבריאה. הבורא עצמו לא התגלה לנו כלל בעצמותו ואין לנו כל אפשרות לכנותו בשם כל שהוא, כי קריאת דבר בשם - מגבילתו לתפקוד מסוים ומבחינה אותו מכל דבר אחר במציאות.

חכמי הקבלה אמרו כי כל השמות שבהם אנו מכנים את הבורא בשפת אנוש מתייחסים רק לפעילותו ולתפקודו, ולא לעצמותו הבלתי-מוגבלת. לכן אנו מכנים אותו ית' בשמות רבים ושונים, בהתאם למצבים ולתפקודים שונים. כל תלמיד יודע לומר כי הביטוי "שם הויה" פירושו פעילות הבורא במידת הרחמים, כמו ששם "אלוקים" מבטא את תפקודו במידת הדין. כך יש לכל שם, שבו מוזכר הבורא בספרי הקודש, משמעות מסוימת משלו, והספר "שערי אורה" מוקדש כולו לנושא הזה.

כאשר רוצים לבטא את עצמות הבורא - דבר שבעצם לא ניתן לעשותו - משתמשים חכמינו בביטוי בלתי-מחייב ובלתי-מגביל ואומרים: "הוא". כאשר חכמים מדברים על אודות הבריאה שהוא ית' ברא אותה, הם קוראים לה "שמו", כי בבריאה שמותיו השונים באים לידי ביטוי בהתאם לפעילויותיו. לפני בריאת העולם, כאשר הכל היה בו ית' בכוח, אבל שום דבר לא היה קיים בפועל, היה מצב שנקרא "הוא ושמו - אחד", כי שמו  טרם נתגלה והיה כמוס בו באחדות מוחלטת. אחרי בריאת העולם, כאשר חלה הפרדה בינו (עצמותו) לבין בריאתו (שמו) שנפרדה ממנו ביציאתה לפועל, נפרד הוא משמו.

חכמינו מכנים את עולמנו "עולם הפירוד", ורואים את כל תפקידו של האדם בחייו לקרב את עולם הפירוד אל הבורא, לתקן אותו בהתאם למצוותיו ותורתו הקדושה, ובכך לגרום מחדש להתקרבות מירבית אל  הבורא עד כדי התדבקות בו. חז"ל קוראים למצב זה "ייחוד". הם שואפים לקרב את הייחוד שהוא המצב האידיאלי של מיצוי בריאת  העולם, ועל כך אנו מתפללים: "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (שמו - פעילותו - עולמו).

קשה להסביר את המושב "צמצום", ולא בכדי הוא מכונה "סוד הצמצום". גישות שונות מסבירות מושג זה מתוך נקודות-ראות שונות. הרי דברים רוחניים אינם תופסים לא מקום ולא זמן, וכיצד "יצמצם הבורא את אורו"? משל המשילו כדי לאפשר הבנה קלושה בנושא: אדם פועל באישיותו בצורה כוללנית ומקיפה, אבל כאשר הוא רוצה, הוא מסוגל לצמצם את פעילותו לתחום צר ומוגבל בכיוון מסוים, בלא שהפעיל את כל כשריו ואת כל יכולתו. איך צמצום זה משפיע על יכולתו הכללית, אלא מעיד על רצונו לעסוק כעת באורח מצומצם, בעניין מסוים. אמנם, איך המשל דומה לנמשל ואיננו בא אלא כדי להקל על ההבנה.

מייחוד לפירוד, וחזרה

היום ברור למדי, כי מעבר לעולמנו הגשמי-חומרי קיים עולם של רוח. המדע החדיש קידם אמונה זו לא מעט, בניגוד לדעות ששררו במאה הקודמת. חוקי הפיסיקה החדישה מסבירים את המעבר מחומר לאנרגיה. השפעת אדם על זולתו בעזרת ההיפנוזה ועוד תופעות רבות בחיינו אינן פועלות על חומר אלא על הרוח, אשר הוא יסוד החומר ושורש לו.

הרפואה מסכימה היום שתמצית חיי האדם ההכרתיים אינה החומר, ואין הנשמה חלק של המוח, ואין כל הבדל חומרי בין המוח החי למוח הנמצא בגופה שמתה עתה, פרט להעדר הרוחניות של הנשמה. עד עתה אין המדע מסוגל להסביר כיצד יכולה להתקיים הפעלה הדדית בין ישות לא חומרית - רוחנית, לבין המוח החומרי כל-כולו. המדען הכפוף למגבלותיו המהותיות החומריות, מסוגל רק לדון בצדדים חיצוניים של המציאות ולא בעצמותה האמיתית. "היה הקב"ה מביט בתורה ובורא את העולם", מלמדנו המדרש רבא (בראשית א', ב'). לכן אין זה פלא שמידע פנימי על העולם ומהותו האמיתית נגלה בדבר ה' לאדם, בתורתו הקדושה.

הבורא התגלה לבריאתו בשתי צורות שונות הקשורות אשה לחברתה בקשרים של סיבה ומסובב, עילה ועלול. הצורה הרוחנית הינה נסתרת בדרך כלל, ומתגלית רק למחפש אחריה ברצינות. הצורה הנגלית היא פתוחה לפני כל אדם המשתמש בחושיו ובשכלו. הצורה הרוחנית היא מעל ההוויה הגלויה, ואילו הצורה הנגלית נראית לעין בגשם, בחומר. לדואליזם כזה אנו רגילים גם מחיינו - שמים וארץ, נשמה וגוף, אנרגיה וחומר, תזה ואנטי-תזה בתחומים רבים שלעתים סמויים מן העין במבט הראשון, השטחי.

בשאיפת כל אדם בודד לחיים ובשאיפת האנושות כולה לגאולה אפשר להרגיש את שאיפת שני הצדדים הנבדלים להתאחד כפי שהם היו - לפני הבריאה. כי אז, לפני שעלה במחשבתו ית' לברוא, היה "הוא" ו"שמו" אחד. כל הבריאה היתה קיימת בפוטנציה בבורא. הוא כלל הכל בכוח (שטרם הוצא אל הפועל), ומצב זה נקרא בפי חז"ל "ייחוד". כאשר החליט הבורא לברוא, להוציא את הבריאה מכוח לפועל, וגרם בכך לקיום הנפרד של חומר מוגבל בחלל ובזמן -  אז חל מצב של "פירוד", והוא ושמו אינם עוד אחד, אלא שמו (בריאתו) המוגבל עומד מולו. שיא הבריאה - האדם - אף זכה בבחירה חופשית המרשה לו להתמרד נגד רצון הבורא.

מעמד נשגב זה, האפשרות לבחור בטוב וברע, מאפשר לו לאדם להתקרב אל הבורא על-ידי עבודתו ולהדבק בו, בדומה למצב שלפני הבריאה, ועל-ידי כך לקרב את מצב ה"ייחוד" האידיאלי. כך שם הקב"ה מטרה לאדם בעל הבחירה החופשית במשך "שית אלפי שנין" של עבודה - להעביר את מצב ה"פירוד" למצב ה"ייחוד". אם יזכה במעשיו - יחיש מועד זה, ולא - הרי הוא יהיה בעתו ובזמנו הקבועים מראש מאז מעשה בראשית.

חומרי-גופני מול רוחני-אלוקי: האתגר

אמנם חייבים להבין: אם נשמת האדם היא חלק אלוקי ממעל, כמאמר חז"ל, מדוע הקב"ה צירף לה צירוף חומרי-גשמי-גופני? אם רצה להיטיב עמנו, היה יכול לברוא אותנו מרוח בלבד (כמו המלאכים), ומדוע מתבטא רוב אהבתו דווקא בצירוף שני הניגודים - רוח וחומר? אלא שאין הבורא מעניק אהבתו חינם, כמתנת-חינם, כמו שכבר הזכרנו.

אהבתו זו אינה מובנת מאליה, כמו שמובן מאליו האוויר לנשימה, שאיש אינו שם לב לקיומו, ולא יעלה על דעתו של אדם להודות למישהו על האפשרות לנשום, אליה הוא רגיל כל כך. לו היה האדם רוחני כולו, ללא המאבק על רוחניותו, היתה רוחניותו הופכת למובנת מאליה והוא היה ברוחניותו - מלאך, חסר בחירה חופשית, ומאבד בכך את ערכו כיצור שחייב להחליט בעצמו על מעשיו. האדם נברא כדי להיאבק על דמותו, ומאבק זה אינו מתאפשר אלא על-ידי הדואליזם נשמה - גוף. וכי כיצד יברא הקב"ה יצור המסוגל גם להתקומם נגדו באורח חופשי ובלתי-תלוי, אם לא על-ידי יצירתו משני יסודות מנוגדים, שכל אחד מהם נאבק בתוכו על שלטונו?

ואמנם כך הבורא נתן לנברא - תוך צמצום עצמי - לתפקד ולפעול תוך בחירה בין החומרי-גופני לבין הרוחני-אלוקי שבו. החומריות שבאדם יכולה להיות המעיין שבעזרתו יתרומם וידבק באלוקיו, או ירד לבור-שחת שבו יחנק ויאבד. הטוב והרע, הטמא והטהור, האהבה והשנאה סמוכין זה לזה, ורק רצון האדם מכריע ביניהם.

הקב"ה ברא את החומר כדי שהאדם יתקדש בעזרתו. על כן הבורא ברא תחילה את הבסיס החומרי הנחוץ לאדם מבחינה פיסית, ועליו הוא ישתלט מבחינה נפשית בכוחו שלו. כל ההוויה, כל הבריאה קדמה לאדם. הוא, נזר הבריאה, מופיע רק בסיומה, כהשלמתה הסופית.

תיאור מעשה בראשית בתורה איננו פרק לימוד בקוסמולוגיה, ובכל זאת הבריאה מתוארת שם כמתפתחת מן החומר הדומם - לצמחים, לבעלי-חיים ולאדם, שהוא בצלמו. גם אין ספק בכך שהאדם כולל בתוכו את התכונות העיקריות של קטגוריות אלה: של הצמח - לגדול ולהתרבות, של בעלי-החיים - לחוש ולנוע, ושל האדם - לחשוב ולדבר. זהו הבסיס, ותפקידו של האדם הוא לנצל תכונות אלה תוך שימוש בבחירה החופשית, בהתאם להמלצת הבורא: "...החיים והמוות, נתתי לפניך הברכה והקללה - ובחרת בחיים".

וכאן המקום להזכיר כי תורה זו, הנקראת "תורת החן", פותחת לנו פתח להבנת פעילות הבורא בבריאה, בהשגחתו הפרטית על הבריאה ובדרכו של האדם להתקרבות לבוראו. לי - כאדם לומד - חשובים כל התחומים הללו, אבל החשוב בהם עבורי הוא האחרון. מי שילמד "תורת החן" למען יבין את הבורא בבריאתו בלבד, בלי להסיק מסקנות באשר לדרכו שלו, להתנהגותו, ללימודו ולהתעלותו הפרטית - יחטיא את המטרה.

מטרתו של לימוד זה צריכה להיות הזדהות עם הנלמד, התנהגות ההולמת את הנלמד. אם אין מטרה זו עומדת לפניו, הופך לימוד קדוש זה לעיסוק אינטלקטואלי העלול לעורר בעיות קשות ומסוכנות. רק המחפש את דרכו בחיים ומשתדל להתאימה לרצון הבורא הנמסר לנו בתורתו, רק זה אשר יגשים את לימודו על מידות הבורא במידותיו הוא, רק הוא יתקדם בקדושה ובטהרה במעלות "תורת החן" וימצא בה מבוקשו.

מתוך מאמר מאת ד"ר יצחק ברויאר